סבלנות? לי? טוב, קצת עומק שטחי...
כפי שזאב ציין, אין הכרח לרקע בקנדו (או נגזרות לחימה אחרות בחרב). מבחינה טכנית ניתן ללמוד איאידו ללא שום רקע. עם זאת, דוקא מעצם טבעו של האימון באיאידו, יש יתרון (שוב, לא מנדטורי, אבל יתרון) לרקע באומנויות לחימה בכלל וקנדו או קנג'וטסו בפרט. ב"טבעו של האימון" אני מתייחס לעובדה שהאיאידו מבוסס על לחימה בחרב, אבל אין בו לחימה. בכל אופן בו ננסה לפרש את מטרותיו, האימון באיאידו הוא לחימה עם עצמנו - במגבלות המוטוריות, ביכולת להכיל מורכבות טכנית, וביכולת לשלב את התבנית המוטורית ליכולת מנטלית. אני מאמין כי קשה מאד להבין את משמעותה השלמה של החרב ללא סיוף. משהו בבחינת "התמונה השלמה". הדבר דומה, למשל, לשחקן תיאטרון. אדם יכול להיות שחקן תיאטרון בהכשרתו ובהגדרתו ללא שיופיע מול קהל. חישבו על ההבדל בין מי שלמד ומרגיש כשחקן, ללא שהופיע אי פעם מול קהל, לבין שחקן שמופיע או הופיע בעברו, וחי את ההתנסות של העברת חוויה לקהל - ומכאן ההבנה כי המשחק הוא רק כלי. אני מקפיד להעביר בכיתת האיאידו, מדי פעם, קצת יסודות קנדו ובמיוחד קנדו-קאטה. ההתנסות וההבנה של עבודת החרב מול יריב, התקפות או הגנות בהן חרב פוגשת חרב, ביצוע טאי-סבאקי שיש בו פחד מפגיעה (ולכן הכרח), הטמעת תחושת מרחק נכונה מיריב, קיבוע metsuke, המבט לעיני היריב, ועוד. אלמנטים אלו תורמים להבנה "ריאלית" ומקיפה יותר של השימוש בחרב. בלעדיהם, קשה (שוב, לעניות דעתי) להטמיע את המשמעויות של האיאידו ברמת המודעות, והוא נותר כטכניקה סינטטית. עדיין יפה ומרשימה, אבל נטולת הגרעין הלטנטי (תת-הכרתי) של העוצמה הלחימתית הטמונה בחרב. איל.