שאלה נוספת..

Yaniv-DC

New member
אני הגעתי לשנה.

גג שנה וחצי, בשום אופן לא מעל שנתיים. אז מה אם עוד 4 חודשים אני סוגר שלוש שנים... כל כך קל להתרגל. עם כל הגעגועים, עם כל הקיטורים, עם כל הדברים השליליים... כאן פשוט למדתי את משמעות המשפט "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום"...
 
בשבילי זה פרק ב'...

בפעם הראשונה הייתי כאן 6 שנים... חזרתי לישראל כי התגעגתי וכשמתגעגעים שוכחים את הרע... נזכרתי... עכשיו אני שוב כאן... אין לי תוכניות לחזור (כרגע). איך ההגדרה שלי..נו...נו...אה כן... "יורדת"...
 
גם בשבילי זה פרק ב'

פרק א' אצלי נמשך רק שנתיים. היום אני כאן כבר מעל 7 שנים. עוד 7 שנים ואני מקבל את רחל...
 

stardustit

New member
ממש כך

החיים פה באמת הרבה יותר קלים. כנראה שבני האדם תמיד שואפים לנוחות מקסימלית אפילו אם זה מגיע במחיר כבד. ומזל טוב לי, התקנתי עברית גם במחשב השני.
 
כמובן שתלוי מה זה לכאן

הגדר, פרש, והסבר מה זה לכאן. לא כל לכאן יגרור התלבטות, יכול להיות שזה מקום נחמד לשנתיים ויכול מאוד להיות שלא, מקום שממצה את עצמו אחרי תקופה. לנו ברור שבאנו לתקופה קצרה, בעיקר בגלל הילדים. אני לא רוצה למנוע מהם ילדות כמו בארץ, ועם כל הכבוד לחיים בחו"ל עם ילדים- אין כמו ילדות בארץ. כך שאנחנו פה לקצת, ילמדו שפות, נחסוך כסף, אבל ישראל היא ארצנו, שם ביתנו, שם משפחתנו ולשם נחזור !
 

DJNYC

New member
נראה כאילו הרוב ככה..

אנחנו חיים מהיום להיום, לא מתכננים תוכניות ארוכות טווח. הגעתי לפה לטיול לחצי שנה (מקסימום), ארבע שנים אחר-כך אני מרגיש שהמסע רק מתחיל... זה נכון שרחוק זוכרים רק את הטוב, אני חושב שזה יהיה גם אם(וכש) אני אחזור. יש לי 2 מדינות שהם בשבילי בית, 2 ערים, 2 בתים - איפה שאני לא אהיה, אני אתגעגע למקום השני.
 
מותר לי לחדד קצת את השאלה?

האם יש ביניכם, או האם אתם מכירים, כאלה שהגיעו לכאן עם ילדים בגיל בי"ס, כשבמקור התכנית היתה להשאר כאן לזמן מוגבל, ובסופו של דבר ה"מוגבל" הפך ל"בלתי מוגבל"? יש לי הרושם, שרב המשפחות שמגיעות עם ילדים שכבר בגיל בי"ס, יותר נוטות לחזור הביתה, אל החברים, בתי הספר וכו' שהיו מוכרים לילדים, ואילו חבר'ה ללא ילדים/עם ילדים צעירים מאד מגיעים ביתר קלות להחלטה להאריך את השהות בחו"ל. האם אכן כך גם בסביבתכם?
 
בכלל לא.

אני הגעתי עם תינוקת בת חודשיים. הבנות גדלו כאן וספגו אמריקה ולכן אני חושבת שמאוד היתי רוצה שהן יכירו את ישראל והחיים בארץ. נכון שבגלל זה לא היו לנו קשיי הסתגלות,לילדים לא היו בעיות. נראה לי שנעבור את זה בחזרה לארץ.
 
נדמה לי שדווקא את כן מתאימה

לתאוריה שלי: את אומרת שהגעת עם תינוקת בת חודשיים, ומצד שני כתבת שהארכתם את השהות מ-3 שנים ל-9.
 
כן נכון אם מדובר בהארכה.

זה הרבה יותר קל להאריך-חשבתי על חזרה.!! כי אני מכירה מישפחות כמוני שחוזרות ,אלה שהגיעו עם ילדים יותר גדולים לפעמים כבר נישארים עד הסוף (של התיכון) מאחר שזה קשה לטלטל אותם שוב למסגרת לימודית אחרת.
 
כמו שאמרתי

וכיוון שאנו גרים באותו איזור אני מודע לכמות... יש כאן המון שבאו עם ילדים בגיל בי"ס, ובהתחלה היו צריכים להתמודד עם התנגדות עזה מצד הילדים. אבל כמו תמיד, הילדים היו הראשונים להתאקלם (בכל הגילאים, אפילו תיכון) ועכשיו הם פשוט לא יכולים לחזור כדי "לא לעשות את זה שוב לילדים" חחחחח.... צריך להכיר בזה שפשוט יותר טוב כאן... אלו שחזרו זה אלו שאיבדו את העבודה, כל השאר - עוד כאן
 
אתה יודע, זה מעניין מה שאתה אומר

כי בסביבה הקרובה אלינו כאן, רוב אלה שנשארו לאורך שנים הם אלה שהגיעו עם קטנטנים. בד"כ אלה שהגיעו מאוחר יותר, אכן שהו כאן רק שנתיים-שלוש, ואז חזרו ארצה. לכן קבלתי את הרושם שזה בד"כ המצב.
 

tam1nj

New member
אנחנו הגענו לשנה עם אופציה

לשנה נוספת. אנחנו סוגרים בקרוב שש שנים. כרגע אין תוכניות חזרה, בגלל, כמו שאמרו , הילדים. שיגמרו תיכון, שיעשו שנה אוניברסיטה (חוסך את המכינה בארץ בגלל החוסר בתעודת בגרות)(תירוצים???). כללית, אצלינו רוב הישראלים שנותרו יש להם ילדים במגוון גילאים, ושוב כמו שאמרו כבר, אלו שחזרו עשו זאת בגלל שאיבדו את העבודה כאן או בגלל שהילד לא היה מוכן לוותר על הגיוס, וההורים לא רצו שיהייה לבדו בארץ.
 

ננסנס

New member
אנחנו הגענו בהפתעה ../images/Emo151.gif

לפני כמעט שנתיים הודיע לי מנכלי בארץ שאני דרוש לפרויקט בניו יורק. לפני שהספקתי לחשוב ולהתיעץ עם הגברת (שזה עתה נכנסה להריון), כבר הייתי על מטוס ואחרי חודש חזרתי לאסוף אותה... בנתיים הפרויקט שהיה קשור בעקיפין לישראל הסתיים ועמדה בפנינו בררת החזרה. וכפי שאתם מבינים אנחנו כאן... לא ברור לכמה זמן, המטרה לחזור ולגדל את הננסנסית הקטנה בארץ... אבל בטח שלא בקרוב.
 

ליילה

New member
אנחנו כאן לשנתיים...

והאמת שאולי זה בגלל שאני עדיין בתקופת הסתגלות (בכל זאת רק חצי שנה כאן) ואולי זה פשוט בגלל המקום שאנחנו חיים בו, שהוא מאוד יוצא דופן והחיים בו לא קלים בכלל, אבל אני ממש לא רואה את עצמי מעבירה פה את חיי או את חיי ילדי (טפו טפו טפו בקרוב בעזרת השם
) בעיני החיים פה הם חוויה, ללא ספק מקום וצורת חיים שאין להרבה אנשים את ההזדמנות לעבור, ואני סופגת אותה בכיף, אני מתעדת ומצלמת והכל, כדי שיום אחד כשאני אספר לילדים מה היה פה, הם יביטו עלי בתדהמה ולא יאמינו שחיינו ככה, אבל, החיים פה כל כך לא קלים, הריחוק הבידוד חוסר החברה, והעובדה שאנחנו חיים את אמריקה הכי בסיסית של העיירות הנידחות, גורמת לי לפעמים מועקה אדירה. האמת, אני כמעט כבר לא מזהה את עצמי כאן, ודי מתגעגעת למה שהייתי בארץ, ולחיים התל אביבים שלי. לפחות עכשיו, אני לא רואה את עצמי נשארת פה יותר מהשנתיים האלו
 
למעלה