1 2 3 נסיון
אנסה שוב להסביר איך אני תופש את העניין: המלה נצח מופיעה פעמיים באותה הגדרה - וזה הקושי שהעלת: כיצד שפינוזה מגדיר מלה תוך שימוש באותה מלה עצמה. הטענה שלי היא, שהפעם השניה בה מופיעה המלה בהגדרה באה על מנת לתת לנו את הקונטקסט בו יש לה משמעות, ולהצביע על המשמעות שהוא קושר למלה (קצת כמו דוגמאות לשימוש במלה המופיעות אחרי הערך בחלק מהמלונים): הוא לא רק הגדיר לנו מהו נצח עבורו, אלא גם הראה לנו, בתוך הגדרה זו, מתי נכון יהיה לקרוא לדבר נצחי. נצח עבורו אינו נובע מזמן, אלא מהכרחיות המציאות (שהרי נצח הוגדר כמציאות של הנמצא בהכרח). לכן רק מה שנמצא בהכרח הוא דבר נצחי - שכן רק מציאותו תקרא נצח. אולי השימוש בהגדרה בהוכחת המשפטים יבהיר טוב יותר מדוע הכניס להגדרת הנצח גם את הדבר הנצחי. ההגדרה משמשת את שפינוזה, אם אני לא טועה, לראשונה בהוכחה למשפט י"ט, בו הוא אומר ש"אלהים או כל תארי אלהים הם נצחים." המשפט מוסבר כך: 1. אלהים הוא עצם (הגדרה ו') 2. אלהים נמצא בהכרח (משפט י"א) 3. מציאותו של אלהים נובעת מהיותו עצם (משפט ז') 4. מציאותו של אלהים מושגת כמסקנה הכרחית מתוך הגדרתו (2+3) 5. מה שמציאותו מושגת כמסקנה הכרחית מתוך גדרו הוא נצחי (הגדרה ח') 6. אלהים הוא נצחי (5+4) - מש"ל מה שמעניין את שפינוזה הוא לא כל כך הנצח כשלעצמו, אלא היותו של דבר נצחי - מתי נכון להגיד על משהו שהוא נצחי (באופן זה ישתמש בהגדרה גם בהמשך). לכן כלל את הדבר הנצחי בהגדרת הנצח. הנצח, אם כן, מתייחס רק אל הדבר הנצחי (שכזה, כך יתברר בהמשך מתוך ההגדרות, יש רק אחד - והוא העצם היחיד שקיים, והוא אלהים) וניתן להבנה רק בהקשר של הדבר הנצחי היחיד, שמציאותו הכרחית ונובעת מהגדרתו.