למה אני אוהבת תיאטרון
מסיבה אחת פשוטה - כי שם אני היא אני ושם אני לא אני. הסבר: אני כל החיים שלי משחקת, ואני לא מתכוונת על במות, אלא בחיים האמיתיים. אני כמעט אך פעם לא אני כשאני עם אנשים, כי אני מוזרה ואני לא אוהבת שאנשים רואים אותי כמו שאני באמת. וגם אני מראה את מה שאני - זה אף פעם לא את הכל. אני לא אוהבת שאנשים מכירים אותי עד הסוף. לא קיים בנאדם בעולם הזה שמכיר את כולי, גם לא האקסים שלי, גם לא משפחתי, גם לא הוריי ואפילו לא חברתי הטובה ביותר. אבל אף אחד לא ממש יודע שהוא מפסיד משהו. כולם בטוחים שאני היא אני. רק על הבמה אני לא משקרת. שם אנשים יודעים שזאת לא אני. וזה נורא כיף לעשות פתאום הפסקה מכל המשחק הזה שמרכיב את כל החיים שלי. ולכן - רק על הבמה אני באמת יכולה להיות אני, בלי להסתיר כלום ובלי לשקר. על הבמה אני היא אני. ומצד שני - על הבמה אני לא אני. אני לא רק משחקת דמויות אחרות, אני באמת נכנסת לתוכן. אני שוכחת, אבל ש\באמת ובתמים שוכחת, שקוראים לי סתיו ואני גרה בתל אביב. כי כשאני על במה, אני פשוט לא אני. אני יכולה להיות אלייזה דוליטל או נינה או לורה, אבל אני אף פעם לא אהיה אלייזה מעורבת בסתיו. אף פעם לא. ברגע שאני בונה לי דמות, אז זה באמת בנאדם בשר ודם, לא רק דמות. וברגע שאני נכנסת לתוכה היא קמה לחיים, כמו פרנקשטיין או משהו. וזה תענוג, זה כמו למות, במובן מסויים. כי הנפש עוזבת את הגוף שלי, ונכנסת נפש אחרת. זה הגוף שלי, אבל זאת לא אני. זאת מישהי אחרת. וברגע שחוזרים לחיים, זה כמו אחרי שימוש בגראס או משהו. זה מדהים. זה פשוט מין אקסטזה, שנורא קשה לי להסביר. מקווה שהבנתם אותי.... סתיווש
