מאוד מעניינת...
השאלה למה אנחנו מקנים מעמד אתי היא שאלה מעניינת בפני עצמה. בתור ניהליסט אינני רואה שום סיבה שבעולם להקנות לאף דבר מעמד מוסרי מלבד זולתי (ומכאן כל דבר שגורם לי הנאה יקבל מעמד מוסרי). ההחלטה להעניק למשהו מעמד מוסרי מלבד עצמי היא החלטה פרגמטית מטבעה, היא נובעת מתוך נקודת ההנחה כי ברגע שתיתן למישהו או משהו את הכוח לפגוע במישהו אחר (ומיד נדון במי המישהו הזה) אתה בסופו של דבר תיפגע (מה שמכונה בפילוסופיה "תועלתנות"). וכאן יש להביא את השיר המדהים של מרטין נימלר (שהוא למעשה גניבה ספרותית, כנראה, אבל לא נורא): "כאשר הנאצים באו לקחת את הקומוניסטים, שתקתי; הרי לא הייתי קומוניסט. כאשר כלאו את הסוציאל-דמוקרטים, שתקתי; הרי לא הייתי סוציאל-דמוקרט. כאשר לקחו את אנשי האגודות המקצועיות, לא מחיתי; הרי לא הייתי איש האגודות המקצועיות. כאשר באו לקחת אותי, לא היה עוד איש, שיכול היה למחות." בואו נסכם את כל הטענות שלי עד כאן: 1. אני חושב משמע אני קיים. 2. אני לא מעוניין לסבול, אני מעניק לעצמי מעמד מוסרי. 3. פגיעה בזכויותיהם של אחרים בהכרח תביע לפגיעה בי. בכל אופן, מיהם אותם אחרים? מהן התכונות המעניקות למישהו משהו מעמד מוסרי? אני אציג כמה טענות: א) אריסטו טען שהשתייכות לקבוצה או מעמד מסויים היא המעניקה למישהו מעמד מוסרי. כך הגן אריסטו על העבדות. אני אתן דוגמה שאני נותן הרבה בהקשר הזה: בתקופת העבדות בארה"ב התפתח דיון "מוסרי" על לגבי האם אם שחורה סובלת כאשר חוטפים לה את הילד לעבדות (מדובר לפני התפתחות הפמניזם, לכן הדיון לגבי האבא לא היה קיים) המסקנה המלומדת שהגיעו אליה אנשים היא שלא, מכיוון ששחורים אינם מתוחכמים מספיק כדי להבין כאב. נשמע מוזר, נכון? שים לב כמה אנשים טוענים שחיות הן טיפשות מדי להבין כאב. ב) שורה של תכונות מנטליות מ"נשמה בת אלמוות" בימים עברו ועד ליכולת דיבור, חשיבה רציונאלית, רמות גבוהות של חשיבה והכרה כיום. האם טיעון זה מקובל עליך? כי אם כן, אתה יכול להתחיל לזלול תינוקות, אף אחד מהם לא עומד בתנאים הללו... וגם אם תטען כי הם יכולים בעתיד להגיע לרמות האלו עדיין טיעון זה לא מקובל, מכיוון שאז אתה יכול להתחיל לזלול חולי נפש, שבטים נידחים אשר אתה לא מבין את השפה שלהם וכו´. ג) היכולת להגיע למחשבה והכרעה מוסרית, המאפשרות להגיע ל"חוזה" מוסרי של זכויות וחובות. תגובתי לטיעון זה תהיה אותו דבר כמו לטיעון ב. ד) היכולת לסבול. גם טענה זו יש לסייג בכמה דברים: 1. אין שום יכולת להוכיח את הטענה הזו, היא טענה שרירותית לחלוטין. 2. היכולת לסבול אינה הכל. לטעמי מדובר בשלילת הזכות להנאה - כלומר, לבודד בע"ח משאר בעלי החיים סביבו, אינה גרימת סבל לו, אבל אנו שוללים ממנו את זכותו להנאה. האם רק דברים שמוסגלים לסבול זכאים למעמד מוסרי? האם יצירות אמנות למשל אינן צריכות לזכות למעמד מוסרי? את זה ניתן לפתור ע"י משחקי מחשבה קטנים: האדם האחרון עלי אדמות עומד למות, הוא יכול להשמיד את המונה ליזה או פרה - למי מעמד מוסרי גבוה יותר? אחרי מותו המונה ליזה תיהפך לקרש ותו לא מכיוון שלא ישאר מי שיוכל להתרשם ממנה (כזכור הוא האדם האחרון עלי אדמות) בעוד שהחתול ישאר חתול - יצור בעל יכולת לסבול וליהנות. מכאן שדברים אסתטים מקבלים מעמד מוסרי נמוך יותר מדברים שיכולים להרגיש. אבל זה מוביל אותנו לשאלה אחרת, מי יכול להרגיש? האם הרובוט שבנינו יכול להרגיש? מי יכול להרגיש? עם שאלה זו יש להתמודד בעזרת שני כלים – הפילוסופיה והביולוגיה, לא ניתן לבחון אותה בעזרת כלי אחד. הבעיה הבסיסית היא שאין לנו שום יכולת לדעת מי, חוץ מאתנו, יכול להרגיש. זוהי שאלת יסוד בפילוסופיה ויש לה רק תשובות פרגמטיות – מכיוון שאנחנו פועלים בעולם, אנו נאלצים לפעול על סמך ההנחה שגם האחרים הם בעלי תודעה. אם כך, מה הם הסימנים לבעלי תודעה? התבוננות עצמית - ללמוד מתוך התבוננות עצמית כיצד ההכרה העצמית מתבטאת באנטומיה ובפיזיולוגיה ובהתנהגות שלי, ולאחר מכן לזהות ביטויים אלה אצל אחרים; עדויות פיזיולוגיות – חלקים רבים במוח, במערכת העצבים ובחומרים כימיים בגוף משמשים כעדויות פיזיולוגיות לדמיון בין האדם למינים אחרים; עדויות התנהגותיות – התנהגותיות גרון הזעה, האצת דופק, קריאה לעזרה ועוד מעידות על רגשות ותחושות, באדם ובחיה (לאחר שהגדרנו "פחד", למשל, כך שיכלול תגובות נצפות אצל בני האדם, הגדרה זו תכלול, על פי ניסויים שנערכו, תגובות דומות גם בחיות. אם נצמצם את ההגדרה, גם בני האדם לא יכללו בה, ולא נוכל להוכיח רגשות בבני האדם); אבולוציה – המינים התפתחו מאותו רצף; התועלת האבולוציונית של ההכרה - בביולוגיה אומנם ניתן לצמצם את הדיון על התנהגות לגירוי / תגובה, ביהביוריזם ללא הכרה, אך במקרה של תגובה מורכבת, אנו נוטים להאמין שהיא תוצאה של עיבוד נתונים. אך מודעות עצמית אינה הכרחית כדי לחוש כאב. "אני חושב" אין משמעו "אני סובל". העדר ההכרה עצמית אינה שוללת מצב מתקיים. קל ופשוט לנו לבדוק את קיום ההכרה אצל הקרובים והנגישים לנו, אצל הדומים לנו. על מנת לבדוק האם לבני האדם יש הכרה, אנו לא זקוקים לעזרת אנשי מקצוע. כך גם במקרה של חיות מחמד, יונקים שאנו בקשר אינטימי עמן – כאן האינטואיציה מספקת. אך כאשר מדובר בחיות שאיננו מכירים – עופות, דגים, חרקים וכדומה – במקרים אלה אין ברירה אלא להסתמך על ידע: מסוגלים לסבול, עפ"י המחקר הביולוגי, הם היונקים, העופות, הזוחלים, דגי גרם, דגי סחוס, בעלי חוליות וחסרי חוליות גדולים. ככל הידוע לנו כיום, חסרי חוליות קטנים (חיידקים, תיקנים, יתושים וכן הלאה) אינם חשים סבל. בואו נסכם את כל הטיעונים שלי עד כה: 1. אני חושב משמע אני קיים. 2. אני לא מעוניין לסבול, אני מעניק לעצמי מעמד מוסרי. 3. פגיעה בזכויותיהם של אחרים בהכרח תביע לפגיעה בי. 4. אחרים הם כל יצור המסוגל להרגיש סבל. 5. יונקים, עופות, זוחלים, דגי גרם, דגי סחוס, בעלי חוליות וחסרי חוליות גדולים מסוגלים לחוש סבל. 6. הרובוט המתוחכם שבנית במחשבתך מסוגל לסבול לפי הקריטוריונים שהצבנו. 7. אם כך יונקים, עופות, זוחלים, דגי גרם, דגי סחוס, בעלי חוליות, חסרי חוליות גדולים ורובוטים מתוחכמים במיוחד זכאים למעמד מוסרי. ועוד התייחסות היסטורית: (אני מוציא לרגע מהדיון את העת העתיקה) ישנו תהליך היסטורי ברור של הרחבת הזכויות: בתחילה רק משפחת המלוכה זכתה לזכויות מעצם היותה מולכת בשם האל, ב 1215 הגיעה המגנה כרתה שהעניקה זכויות לבעלי האצולה הבריטים. מאוחר יותר עם המהפכה הצרפתית, הקמת ארה"ב וכו´ כלל בני האדם זכו לזכויות (שחורים ונשים אינם בני אדם לפי הגדרות התקופה ההיא), מאוחר יותר הורחבו הזכויות גם לשחורים (המאבק לזכויות חברתיות א-פורמליות נמשך עד ימינו), לאחר מלחמה"ע ה-1 החלה הרחבת הזכויות גם לנשים (כנ"ל), בשנות ה-70 החל המאבק לזכויות הקהילה ההומו-לסבית (תהליך שכבר קרה בכמה מדינות), השלב הבא להערכתי או אכן שחרור בעלי החיים ולאחר מכן באמת הקניית זכויות ומעמד מוסרי ליצורים בעלי אינטליגנציה מלאכותית. מקווה שקראת עד כאן. (היי, אתה ביקשת תגובה רצינית!)
