החלק העצוב
הוא שהמתחרים לפעמים לא יודעים עד כמה הם לא טובים, ושהעבירו אותם בשביל הצחוקים והרייטינג. הם מאמינים בכל הלב שהם טובים, אמונה שוודאי מתחזקת ע"י העובדה שעברו כמה וכמה סינונים של ההפקה והגיעו לראות את השופטים (ע"ע חגי ידידיה). כמה שאני אוהבת את שלב האודישנים (נו, צחוקים...ותמיד כיף לנסות לנחש מי מהם באמת יגיע רחוק) תמיד יש את אלו ששוברים לי את הלב כשהם מגלים שלמרות שכל החברה בקריוקי אומרים שהם זמרים טובים, סימון פולה ורנדי אומרים שממש לא.