ממה ששמעתי
הפתרון של חלקם הוא ש"נבוא בטוב". שנשקם להם את חורבות עזה, שנבנה להם בתי ספר טובים, שנפתח להם את המצור הימי, ושניתן להם להתקיים כאומה חופשית ללא כיבוש. הם מאמינים שאם רק יהיו להם תנאי מחיה נורמליים, השנאה תתפוגג.
ברור שהמציאות מוכיחה אחרת, כי הרי העברנו בטון ששימש למנהרות, פתחנו מחסומים ששמשו לעוד העברה של כלי נשק, מגיעים אליהם מליונים על גבי מליונים ממדינות העולם, מהאו"ם, מהאיחוד האירופי, שלא לדבר על קטאר וכו', וכל הכסף הזה הולך להתחמשות, ושקל מזה לא מגיע לעם הנורמלי שרק רוצה לחיות את חייו בשקט.
כל עוד חמאס בשלטון העם אומלל. כל עוד הם לא יקימו שלטון הוגן שטובת העם לנגד עיניו ולא קנאות דתית או אג'נדה מבוססת שנאה - המצב אבוד. וזה לא רק מקומית בעזה. זאת תופעה כלל עולמית מבהילה בהיקפיה, כך שלא בטוח שפתרון כזה קיים. זה כמו לבקש מאל קאעידה להתחיל לתכנן גינות פרחים אקולוגיות.
מה שאני מניחה שברור לכולם שאינו הפתרון זה הידברות. הם לא מוכנים. אז גם אם נדבר עם 100 אמהות פלסטיניות כל יום ונצא לטיולים ביחד, המציאות בשטח לא תשתנה. עצוב.
הייתי מביאה כאן קטע מעניין שקראתי, אבל היות ונמאס לי להיות שק החבטות הפורומי, אני נמנעת.
