סוגיה מעניינת
קודם כל, ב- NLP אפשר לבצע secret therapy משמע- להעביר את התהליך בלי לדעת מה התוכן שלו.
הטיפול ממוקד במבנה של החוויה ולא בחוויה עצמה. דהיינו- המטופל יכול לשמור בסוד את הגורם לפוביה ואני יכול להסתפק בלקבל ממנו מידע על המבנה של החוויה שלו בזמן הפוביה: האם החוויה היא סרט נע או תמונה עומדת? מה הקצב של התנועה אם זה סרט? מה נקודת המבט? האם יש צבע שולט?
דברים כאלה... (זו רק דוגמה.. עובדים גם עם חוש השמיעה והתחושה)
ישנו תהליך שמקצין את זה עוד יותר שבו יוצרים קשר עם חלקים בתת המודע על ידי סימנים של "כן" וסימנים של "לא". מבקשים מהם כל מיני דברים (למשל ליצור התנהגות חדשה) ומחכים לסימן. בסוף התהליך כל מה שהמטפל והמטופל מודעים לו זה שהתקבלו סימנים המצביעים על כך שנוצר שינוי. אבל לא ידוע מה השינוי עצמו והמטופל יכל לשמור בסוד את הנושא הספציפי שבו הוא רוצה לשנות.
בכל מקרה, מומלץ שיהיה אמון במטפל בזמן הטיפול ועדיף שיהיה קצת תוכן כיוון שלעיתים יש הפרדות דקות בין דברים שהמטפל יודע להבחין בינם ומטופל שלא למד NLP לא יודע להבחין. כמו כן, אני באופן אישי אוהב להיכנס לנעליים של המטופל ולהיות איתו ולעבור איתו את התהליך, ולפעמים זה קשה בלי תוכן.
שנית, חוסר אמון מעיד על בעיה בכימיה וברפאור עם המטופל. אפילו אם יש לו סכיזופרניה פרנואידית אפשר ליצור איתו כימיה, אמון וביטחון. צריך לדעת איך. זה משהו שאפשר ללמוד בצורה טכנית ואחרי ביצוע רב להפוך את זה לטבע שני, אינטואיטיבי.
אם זה קורה לי, אני מטיל על עצמי את האחריות ומנסה לבדוק מה לא בסדר. אם אין מספיק כימיה כנראה שאני לא קורא נכון את הבן אדם ולא מגיב נכון למידע שמגיע אליי מהתקשורת הסמויה שלו (שפת הגוף, נטייה להשתמש במילים מסוימות וכו...).
אני קודם כל מנסה לברר מה חסר בהתנהגות שלי כדי שהוא ירגיש שהוא יכל לבטוח בי באמת (לא כי אני נוכל אלא כי אני מאמין שניתן באמת לבטוח בי) ובו זמנית אני מכיר בעובדה שבכל רגע נתון יש גבול מסוים ליכולת שלי. גבול שאני מנסה למתוח אבל גבול. יהיו מטופלים שלא אצליח לטפל בהם בגלל שלא אצליח לתת להם תחושת אמון וביטחון בי אבל ככל שאמשיך לטפל ולשפר את היכולות שלי אוכל להתאים את עצמי ליותר סוגים של אנשים.
אספר על זה סיפור אמתי: היה בבית חולים פסיכיאטרי מטופל אחד שלא היה מדבר עם אף אחד. היה לובש את המעיל שלו, ופשוט לא מדבר עם אף אחד על הבעיות שלו. אני לא זוכר איזו הפרעה אובחנה אצלו אבל מה שאני זוכר זה שמטפל מבריק אחד בשם מילטון אריקסון ניגש אליו, הוריד לו את המעיל, הפך אותו מבפנים החוצה והלביש. אחר כך הוא הוריד את המעיל של עצמו, הפך ולבש. ואז הוא אמר לו- "זה בסדר. עכשיו אפשר לדבר".
המטפל הזה הצטרף לתוך העולם של המטופל. הוא הפך לא את המעיל כמטפורה לזה שהפנים יוצא החוצה והפך גם את שלו כדי לשדר לו- "אנחנו ביחד" "גם הפנים שלי יוצא החוצה". המטופל נפתח אליו לראשונה והייתה לו פריצת דרך בטיפול. אם אני זוכר נכון הוא גם בשלב מסוים השתחרר מבית החולים בעקבות הפגישות שלו עם אריקסון.