שאלה למחשבה
לאחרונה עולה שוב ושוב נושא האבחון. אם נתעלם כרגע מהאינטרס הכספי ונתמקד רק במשמעות הטיפולית של האבחונים נגלה שיש 3 שיטות שונות:
1. בגיל צעיר המאבחן צופה בילד ובוחן את התנהגותו ואת תגובותיו. ידוע לנו כבר למעלה ממאה שנה שצופה יכול להשפיע על התנהגות של חלקיקים קוונטיים. איך משפיע, לדעתכם, צופה שיש לו ציפייה, דיעה קדומה ואינטרסים משלו על התנהגות של מעבד מידע קוונטי (המוח האנושי)? ואת מה בדיוק הוא מתאר - את התגובות של הילד לואקום דימיוני או את התגובות של הילד לסיטואציה שהוא יצר? ואם זה המצב - "אוטיסטים" הם אותם ילדים שרגישים במיוחד לנקודת המבט של הצופים עליהם ולכן זה המידע היחיד שיכול לעזור להורים ולמטפלים....
2. בגיל מבוגר יותר יש למאבחן מידע על הילד - של הורים, מורים או מטפלים. המידע הזה מהווה גורם מכריע באבחון, במיוחד אם יש נתק בתקשורת בין הילד לאנשים שמטפלים בו. יש מאבחנים שלא טורחים אפילו לצפות בילד עצמו ומסתפקים ברכילות של אחרים עליו. איזה תועלת טיפולית יש באבחונים כאלו עבור הילד עצמו? תתארו לכם שהרופא שלכם יאבחן לא את המחלה שממנה אתם סובלים אלא את התלונות של המשפחה על זה שאתה מתלונן כל הזמן שכואב לך.....
3. בגיל מבוגר יש לכל אדם סיפור חיים. בהתאם למומחית שהתארחה בפורום הזה לא מזמן, אבחון של מבוגרים הוא אבחון של הסיפור שלהם. כולנו יודעים שזכרונות משתנים עם השנים, שלסיפור עצמו יש את הנטיה לעוות משמעויות כדי להתאים אותו למה שכבר ידוע, שאנשים לא תמיד אומרים את כל האמת גם כשהם יודעים אותה ושלכל מצב יש אלף פירושים אפשריים ולעולם אי אפשר לסמוך רק על עדויות של אנשים - בטח שלא כשיש להם אינטרס כספי ברור. אז מה המשמעות הטיפולית של האבחונים האלו? במה זה שונה מכל שאר משחקי השרלטנות של מרפאים למיניהם? התואר? העובדה שזה נעשה בחסות ממסד מכובד? העלויות המטורפות?
לאחרונה עולה שוב ושוב נושא האבחון. אם נתעלם כרגע מהאינטרס הכספי ונתמקד רק במשמעות הטיפולית של האבחונים נגלה שיש 3 שיטות שונות:
1. בגיל צעיר המאבחן צופה בילד ובוחן את התנהגותו ואת תגובותיו. ידוע לנו כבר למעלה ממאה שנה שצופה יכול להשפיע על התנהגות של חלקיקים קוונטיים. איך משפיע, לדעתכם, צופה שיש לו ציפייה, דיעה קדומה ואינטרסים משלו על התנהגות של מעבד מידע קוונטי (המוח האנושי)? ואת מה בדיוק הוא מתאר - את התגובות של הילד לואקום דימיוני או את התגובות של הילד לסיטואציה שהוא יצר? ואם זה המצב - "אוטיסטים" הם אותם ילדים שרגישים במיוחד לנקודת המבט של הצופים עליהם ולכן זה המידע היחיד שיכול לעזור להורים ולמטפלים....
2. בגיל מבוגר יותר יש למאבחן מידע על הילד - של הורים, מורים או מטפלים. המידע הזה מהווה גורם מכריע באבחון, במיוחד אם יש נתק בתקשורת בין הילד לאנשים שמטפלים בו. יש מאבחנים שלא טורחים אפילו לצפות בילד עצמו ומסתפקים ברכילות של אחרים עליו. איזה תועלת טיפולית יש באבחונים כאלו עבור הילד עצמו? תתארו לכם שהרופא שלכם יאבחן לא את המחלה שממנה אתם סובלים אלא את התלונות של המשפחה על זה שאתה מתלונן כל הזמן שכואב לך.....
3. בגיל מבוגר יש לכל אדם סיפור חיים. בהתאם למומחית שהתארחה בפורום הזה לא מזמן, אבחון של מבוגרים הוא אבחון של הסיפור שלהם. כולנו יודעים שזכרונות משתנים עם השנים, שלסיפור עצמו יש את הנטיה לעוות משמעויות כדי להתאים אותו למה שכבר ידוע, שאנשים לא תמיד אומרים את כל האמת גם כשהם יודעים אותה ושלכל מצב יש אלף פירושים אפשריים ולעולם אי אפשר לסמוך רק על עדויות של אנשים - בטח שלא כשיש להם אינטרס כספי ברור. אז מה המשמעות הטיפולית של האבחונים האלו? במה זה שונה מכל שאר משחקי השרלטנות של מרפאים למיניהם? התואר? העובדה שזה נעשה בחסות ממסד מכובד? העלויות המטורפות?
