שאלה למביני הפאנק
- פותח הנושא גיא841
- פורסם בתאריך
ובכן הבט
בארת' יוצא בהצהרה על "מות המחבר". עצם הכתיבה, טוען בארת', היא הריגתו של הכותב - המחבר מתפוגג בתוך העולם הנייטרלי של הכתיבה, זהותו מוחלפת על ידי סימנים שהוא כבול אל שימושם המוכתב מראש (השפה עצמה). שאיפתו של בארת' להוציא את המחבר מן הניתוח הספרותי מתבססת על תפיסתו את השפה כמין כוח שבונה את הטקסט, ולא בתור מחצב אשר המחבר משתמש בו כאוות נפשו. בארת' מדגיש שוב ושוב לאורך המאמר כי התרחקות המחבר מן הטקסט היא כן תהליך שמתרחש בנקודה מסוימת בהיסטוריה - למשל, הוא אומר שאפשר לדבר על היעלמות של ממש לאחר ברכט (אך אני תוהה, האם למשל בהתייחסות ישירה לסופר מסוים כמייצר שינוי במפה של הטקסט הוא לא מייצג גם את כבילותו שלו למה שהוא מכנה "השליטה הרודנית של המחבר על הטקסט"), אבל בהמשך הטקסט כבר מציין כי "אף [כתיבה] איננה בראשיתית", כל טקסט מושפע ישירות מהטקסטים שקדמו לו - ולכן, אפשר לראות בדבריו של בארת' טענה שלא רק שהמחבר מת, הוא אף נולד מת. את יסוד לולאת החיקוי הזאת הוא רואה בעצם מהות השפה עצמה: היכולת שלנו לתאר דברים מוגבלת בסימנים המילוליים, ולכן אנחנו נידונים למיחזור טקסטואלי אינסופי. ב"מות המחבר" הוא רואה גם את ביטול הצורך לפיענוח הטקסט, ביטול השאיפה להגיע למשמעות הנסתרת שאותה הגה המחבר - וזאת מעצם הוצאתו משדה המחקר. לעומת בארת', פוקו מגיע מעמדה נחרצת הרבה פחות וזהו השוני המהותי ביותר. הכותרת "מהו מחבר" מתכתבת עם הכותרת "מות המחבר", ולמרות שהטיעון של פוקו דומה - הוא מצטט את בקט ואומר, "מה זה חשוב מי מדבר?", וגם זו הוצאה של המחבר מחוץ למגרש - הרי שלאורך כל הטקסט שלו, פוקו מציג את הבעייתיות בלחרוץ טיעונים חד-משמעיים לגבי דמות המחבר. עצם ניסוחיו מדגישים כל הזמן את ההסתייגות שלו מלהתמייר להציג עמדה חד משמעית בנוגע לדמות המחבר - ואף פותח את דבריו בהתנצלות לגבי צורת דבריו שהם יותר כמו טיוטה, רעיון בסיסי ובלתי מפותח עדיין. הוא מדבר על בעייתיות המונח "יצירה" כמו המונח "מחבר", שתי הגדרות שנובעות זו מזו ולכן ניתן להגדירן כמפוקפקות. הוא אף תוקף את ההצהרה על היעלמות המחבר וקורא לה "חלולה"; ומיד ממשיך לקושי שבהגדרת המחבר. הבעיה היא ביציאת המחבר את ההגדרה הבסיסית שלו, של "זה כתב את זה", והפיכתו לשם דבר, להגדרה בפני עצמה - נאמר, "שיח קפקאי", כלומר - שם המחבר אינו מצביע רק על זהות המחבר עצמו, אלא על איזושהי ישות אמורפית, הנתפסת מבעד לטקסטים שאליהם היא מקושרת: מכאן הבעייתיות של ביטול המחבר - מונח "היצירה" בעייתי אף לא פחות.
בארת' יוצא בהצהרה על "מות המחבר". עצם הכתיבה, טוען בארת', היא הריגתו של הכותב - המחבר מתפוגג בתוך העולם הנייטרלי של הכתיבה, זהותו מוחלפת על ידי סימנים שהוא כבול אל שימושם המוכתב מראש (השפה עצמה). שאיפתו של בארת' להוציא את המחבר מן הניתוח הספרותי מתבססת על תפיסתו את השפה כמין כוח שבונה את הטקסט, ולא בתור מחצב אשר המחבר משתמש בו כאוות נפשו. בארת' מדגיש שוב ושוב לאורך המאמר כי התרחקות המחבר מן הטקסט היא כן תהליך שמתרחש בנקודה מסוימת בהיסטוריה - למשל, הוא אומר שאפשר לדבר על היעלמות של ממש לאחר ברכט (אך אני תוהה, האם למשל בהתייחסות ישירה לסופר מסוים כמייצר שינוי במפה של הטקסט הוא לא מייצג גם את כבילותו שלו למה שהוא מכנה "השליטה הרודנית של המחבר על הטקסט"), אבל בהמשך הטקסט כבר מציין כי "אף [כתיבה] איננה בראשיתית", כל טקסט מושפע ישירות מהטקסטים שקדמו לו - ולכן, אפשר לראות בדבריו של בארת' טענה שלא רק שהמחבר מת, הוא אף נולד מת. את יסוד לולאת החיקוי הזאת הוא רואה בעצם מהות השפה עצמה: היכולת שלנו לתאר דברים מוגבלת בסימנים המילוליים, ולכן אנחנו נידונים למיחזור טקסטואלי אינסופי. ב"מות המחבר" הוא רואה גם את ביטול הצורך לפיענוח הטקסט, ביטול השאיפה להגיע למשמעות הנסתרת שאותה הגה המחבר - וזאת מעצם הוצאתו משדה המחקר. לעומת בארת', פוקו מגיע מעמדה נחרצת הרבה פחות וזהו השוני המהותי ביותר. הכותרת "מהו מחבר" מתכתבת עם הכותרת "מות המחבר", ולמרות שהטיעון של פוקו דומה - הוא מצטט את בקט ואומר, "מה זה חשוב מי מדבר?", וגם זו הוצאה של המחבר מחוץ למגרש - הרי שלאורך כל הטקסט שלו, פוקו מציג את הבעייתיות בלחרוץ טיעונים חד-משמעיים לגבי דמות המחבר. עצם ניסוחיו מדגישים כל הזמן את ההסתייגות שלו מלהתמייר להציג עמדה חד משמעית בנוגע לדמות המחבר - ואף פותח את דבריו בהתנצלות לגבי צורת דבריו שהם יותר כמו טיוטה, רעיון בסיסי ובלתי מפותח עדיין. הוא מדבר על בעייתיות המונח "יצירה" כמו המונח "מחבר", שתי הגדרות שנובעות זו מזו ולכן ניתן להגדירן כמפוקפקות. הוא אף תוקף את ההצהרה על היעלמות המחבר וקורא לה "חלולה"; ומיד ממשיך לקושי שבהגדרת המחבר. הבעיה היא ביציאת המחבר את ההגדרה הבסיסית שלו, של "זה כתב את זה", והפיכתו לשם דבר, להגדרה בפני עצמה - נאמר, "שיח קפקאי", כלומר - שם המחבר אינו מצביע רק על זהות המחבר עצמו, אלא על איזושהי ישות אמורפית, הנתפסת מבעד לטקסטים שאליהם היא מקושרת: מכאן הבעייתיות של ביטול המחבר - מונח "היצירה" בעייתי אף לא פחות.
Dead Olmert
New member
בנאדםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם
מה הקשר????????????????????????????????????????????????????????????????????
מה הקשר????????????????????????????????????????????????????????????????????
ק ל י ג ו ל ה
New member
אחי...
לפי התיאוריה אתה מתת פה אלפי פעמים
לפי התיאוריה אתה מתת פה אלפי פעמים
ק ל י ג ו ל ה
New member
../images/Emo6.gif
אימו קיד A של אנרכי
New member
היום נכנסתי לטמתומי לתוך פורום פאנק, יש לזכו
ר שזה כבר לא משהו שאני נוהג לעשות בדרך קבע. מרוב שאני לא ניכנס הרבה המערכת המטופשת בכלל לא זיהתה אותי ורצתה ממני פרטי הירשמות מחדש(אתם מאמינים?! לא לזהות את אימו קיד A של אנרכי !! זה על אותו המישקל כמו לא לזהות את מוש בן-הרים).אחרי ניסיונות רבים הצלחתי להכנס למשתמש הישן...ממש על תקן נס זכרתי את הסיסמא ואז !! אני מסתכל על ההודעות היומיות ומבחין בהודעה שפונה בדיוק אליי! על כותרת ההודעה ניכתב המשפט הבא: "שאלה למביני הפאנק" לא היססתי אפילו לרגע ומיד פתחתי לעיין בתוכן ההודעה. להפתעתי גיליתי שאלה שכמעט ואף פעם לא נישאלה בפורום פאנק של תפוז ועל כן גיא אני נותן לך את אות הכבוד היומית של פורום פאנק !!! (האות נכונה לתאריך 10.4.07 בלבד,כפופה לנהלי המבצע ובהתאם לתנאים)....ובקשר לתשובה לשאלתך הנה: בעיקרון היריקה היא חלק מטקס שמסמל זילזול בלהקות שעומדות על הבמה, אתה בטח שואל את עצמך למה לזלזל במי שאתה מעריך? הסיבה היא שבפאנק אין להעריץ את המוזיקאים, אלא רק להעריך ולכן יש לסמל מידת זילזול תמידית גם בדברים שבהם אתה מיתעניין, רק לשם תזכורת שדברים אלו הם בגדר אנושיים. בפאנק הקדום שנכתב לפני עשרות בשנים נאמר לאמור:"לא תעשה לך פסל, כל תמונה אשר בשמים...לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ג'וני רוטן סולן קנא פוקד עון אבות על בנים...". ג'וני התכוון לזה שלמרות שאוהדיו ואוהדי הפאנק הם רבים ומרובים אין להיתייחס אליו, או לאף פאנקיסט אחר כאל בובה חומרית שמסמלת אל, הרי כולנו בסה"כ בשר ועצמות. היום מנהג היריקה אט אט נעלם מסצינות הפאנק העולמיות ביחד עם עוד מלא מנהגים קדומים. יש אומרים שהזמן עושה את שלו וסופו של הפאנק הוא מות קדושים....לי אין דעה בנושא, מה שאני כן יודע הוא שהפאנק מידרדר לדרכיי השאול והחטא והיום זה הגיע לרמה כ"כ חמורה שקמות להקות כמו " my chimical myspace" ו- "underoath" . להקות כאלו זוכות לאהדה מעל ומעבר למצופה. יש חשד שבקרוב הם יפתחו ליין חדש של פסלים בדמותם, כך שקהל האוהדים הפנאטים שלהם יוכל להיתפלל לדמותם החומרית, גם כאשר אין הופעות. -ד"א- גיא אם אתה רוצה אתה יכול להיצטרף לפאנק ולנסות להציל את מה שכבר הרסו אבותיך........אני...כבר איבדתי תקווה. -עד כאן אימו-קיד, מקווה ליראות ימים בהירים יותר.
ר שזה כבר לא משהו שאני נוהג לעשות בדרך קבע. מרוב שאני לא ניכנס הרבה המערכת המטופשת בכלל לא זיהתה אותי ורצתה ממני פרטי הירשמות מחדש(אתם מאמינים?! לא לזהות את אימו קיד A של אנרכי !! זה על אותו המישקל כמו לא לזהות את מוש בן-הרים).אחרי ניסיונות רבים הצלחתי להכנס למשתמש הישן...ממש על תקן נס זכרתי את הסיסמא ואז !! אני מסתכל על ההודעות היומיות ומבחין בהודעה שפונה בדיוק אליי! על כותרת ההודעה ניכתב המשפט הבא: "שאלה למביני הפאנק" לא היססתי אפילו לרגע ומיד פתחתי לעיין בתוכן ההודעה. להפתעתי גיליתי שאלה שכמעט ואף פעם לא נישאלה בפורום פאנק של תפוז ועל כן גיא אני נותן לך את אות הכבוד היומית של פורום פאנק !!! (האות נכונה לתאריך 10.4.07 בלבד,כפופה לנהלי המבצע ובהתאם לתנאים)....ובקשר לתשובה לשאלתך הנה: בעיקרון היריקה היא חלק מטקס שמסמל זילזול בלהקות שעומדות על הבמה, אתה בטח שואל את עצמך למה לזלזל במי שאתה מעריך? הסיבה היא שבפאנק אין להעריץ את המוזיקאים, אלא רק להעריך ולכן יש לסמל מידת זילזול תמידית גם בדברים שבהם אתה מיתעניין, רק לשם תזכורת שדברים אלו הם בגדר אנושיים. בפאנק הקדום שנכתב לפני עשרות בשנים נאמר לאמור:"לא תעשה לך פסל, כל תמונה אשר בשמים...לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ג'וני רוטן סולן קנא פוקד עון אבות על בנים...". ג'וני התכוון לזה שלמרות שאוהדיו ואוהדי הפאנק הם רבים ומרובים אין להיתייחס אליו, או לאף פאנקיסט אחר כאל בובה חומרית שמסמלת אל, הרי כולנו בסה"כ בשר ועצמות. היום מנהג היריקה אט אט נעלם מסצינות הפאנק העולמיות ביחד עם עוד מלא מנהגים קדומים. יש אומרים שהזמן עושה את שלו וסופו של הפאנק הוא מות קדושים....לי אין דעה בנושא, מה שאני כן יודע הוא שהפאנק מידרדר לדרכיי השאול והחטא והיום זה הגיע לרמה כ"כ חמורה שקמות להקות כמו " my chimical myspace" ו- "underoath" . להקות כאלו זוכות לאהדה מעל ומעבר למצופה. יש חשד שבקרוב הם יפתחו ליין חדש של פסלים בדמותם, כך שקהל האוהדים הפנאטים שלהם יוכל להיתפלל לדמותם החומרית, גם כאשר אין הופעות. -ד"א- גיא אם אתה רוצה אתה יכול להיצטרף לפאנק ולנסות להציל את מה שכבר הרסו אבותיך........אני...כבר איבדתי תקווה. -עד כאן אימו-קיד, מקווה ליראות ימים בהירים יותר.
אבל אתה לא יכול שלא להסכים ש
בניגוד מוחלט לביקורת הספרותית הפורמליסטית, שמיקדה את תשומת ליבה בצורה של הספרות – קם מנגד זרם המרקסיזם ומעביר למרכז ההתרחשות דווקא את התוכן, וזאת תוך כדי ההדגשה של הערך החברתי והפוליטי - מה שהמרקסיזם מכנה אידיאולוגיה. מרקס מתאר את כלל החברה על שלל מאפייניה – ובכך, כמובן, גם הספרות הנוצרת בה – כמבוססת על תשתית "המבנה הכלכלי של החברה". מכאן, הרי שברגע שאנחנו מסתכלים על היצירה כצומחת מתוך מכלול חברתי מסוים, אנו נתלשים בחדות מנקודת הראות הפורמליסטית הקלאסית, המנסה להביט על היצירה הספרותית כתלושה מן המציאות ככל האפשר. למרות השוני המהותי הזה, טרוצקי מכיר בשיטות פורמליסטיות מסוימות כרלוונטיות לחקר הספרות: אכן, לדבריו, ניתן להשתמש בחקר הצורה על מנת לבחון מבעים מסוימים בטקסט – אבל לדבריו - ההזרה מספיקה על מנת לדון ברגעים ספציפיים בטקסט; מבט-מקרו על החברה שהולידה את הסופר הכרחי בעיניו לניתוח מעמיק יותר של היצירה הספרותית. אם כך, מחזיר טרוצקי את הכותב לתמונה, לאחר שהפורמליסטים התאמצו קשות כדי להוציא אותו ממנה ולהישאר עם הטקסט בלבד. טרוצקי משיב מכה כנגד הביקורת הפורמליסטית על המרקסיזם בעודו משווה את הביקורת הפורמליסטית נגד המרקסיזם לביקורת הכנסייה כנגד הדרוויניזם. כפי שהכמרים טענו שאם התיאוריה של דרווין הייתה נכונה, אזי היינו רואים "סימנים ברורים לזנב אצל סבינו וסבותינו" (אף על פי שהתיאוריה טענה בבירור כי התהליך האבולוציוני נפרס על פני אלפי שנים), כך לדבריו שקלובסקי מבקר את המרקסיזם: בפירושו את טיעוניו באופן מילולי לחלוטין. לדבריו, אם הספרות הייתה משתנה על סמך החברה שהולידה את הסופרים, לא הייתה עוברת, למשל, תמת החטיפה מהקומדיה היוונית ועד למחזות אוסטרובסקי. אכן, טיעון זה מופרך מעט: המרקסיסטים לא טענו כי תמה חייבת להשתנות בצורה דרסטית בגלל שינויים בחברה, אלא כי הגישה לפיתוח התמה ביצירה הספרותית תשתנה על סמך התמורות בחברה. טרוצקי אף חוזר על הדימוי של הפורמליסטית לאסכולת כמורה כשהוא תוקף אותם בסוף המאמר על הגישה שלהם כדומה לגישתו של ג'ון הקדוש – "בראשית הייתה המילה", כאשר לדבריו "בראשית היה המעשה", והמילה אינה אלא כלי כדי לתאר את המעשה. רצף דימויים זה הוא מזלזל בבירור כאשר נשמע מפי מדינאי מרקסיסט, כמובן אתאיסט באופן חד משמעי. כך שקשה שלא לראות את טרוצקי כקודם נועץ את החץ ואז מסמן את המטרה, וזאת על מנת להפוך את הספרות לעוד כלי במהפכה הקומוניסטית העולמית הקרבה.
בניגוד מוחלט לביקורת הספרותית הפורמליסטית, שמיקדה את תשומת ליבה בצורה של הספרות – קם מנגד זרם המרקסיזם ומעביר למרכז ההתרחשות דווקא את התוכן, וזאת תוך כדי ההדגשה של הערך החברתי והפוליטי - מה שהמרקסיזם מכנה אידיאולוגיה. מרקס מתאר את כלל החברה על שלל מאפייניה – ובכך, כמובן, גם הספרות הנוצרת בה – כמבוססת על תשתית "המבנה הכלכלי של החברה". מכאן, הרי שברגע שאנחנו מסתכלים על היצירה כצומחת מתוך מכלול חברתי מסוים, אנו נתלשים בחדות מנקודת הראות הפורמליסטית הקלאסית, המנסה להביט על היצירה הספרותית כתלושה מן המציאות ככל האפשר. למרות השוני המהותי הזה, טרוצקי מכיר בשיטות פורמליסטיות מסוימות כרלוונטיות לחקר הספרות: אכן, לדבריו, ניתן להשתמש בחקר הצורה על מנת לבחון מבעים מסוימים בטקסט – אבל לדבריו - ההזרה מספיקה על מנת לדון ברגעים ספציפיים בטקסט; מבט-מקרו על החברה שהולידה את הסופר הכרחי בעיניו לניתוח מעמיק יותר של היצירה הספרותית. אם כך, מחזיר טרוצקי את הכותב לתמונה, לאחר שהפורמליסטים התאמצו קשות כדי להוציא אותו ממנה ולהישאר עם הטקסט בלבד. טרוצקי משיב מכה כנגד הביקורת הפורמליסטית על המרקסיזם בעודו משווה את הביקורת הפורמליסטית נגד המרקסיזם לביקורת הכנסייה כנגד הדרוויניזם. כפי שהכמרים טענו שאם התיאוריה של דרווין הייתה נכונה, אזי היינו רואים "סימנים ברורים לזנב אצל סבינו וסבותינו" (אף על פי שהתיאוריה טענה בבירור כי התהליך האבולוציוני נפרס על פני אלפי שנים), כך לדבריו שקלובסקי מבקר את המרקסיזם: בפירושו את טיעוניו באופן מילולי לחלוטין. לדבריו, אם הספרות הייתה משתנה על סמך החברה שהולידה את הסופרים, לא הייתה עוברת, למשל, תמת החטיפה מהקומדיה היוונית ועד למחזות אוסטרובסקי. אכן, טיעון זה מופרך מעט: המרקסיסטים לא טענו כי תמה חייבת להשתנות בצורה דרסטית בגלל שינויים בחברה, אלא כי הגישה לפיתוח התמה ביצירה הספרותית תשתנה על סמך התמורות בחברה. טרוצקי אף חוזר על הדימוי של הפורמליסטית לאסכולת כמורה כשהוא תוקף אותם בסוף המאמר על הגישה שלהם כדומה לגישתו של ג'ון הקדוש – "בראשית הייתה המילה", כאשר לדבריו "בראשית היה המעשה", והמילה אינה אלא כלי כדי לתאר את המעשה. רצף דימויים זה הוא מזלזל בבירור כאשר נשמע מפי מדינאי מרקסיסט, כמובן אתאיסט באופן חד משמעי. כך שקשה שלא לראות את טרוצקי כקודם נועץ את החץ ואז מסמן את המטרה, וזאת על מנת להפוך את הספרות לעוד כלי במהפכה הקומוניסטית העולמית הקרבה.
אימו קיד
דבר ראשון חן חן על התשובה - כל כך הגיוני אך עם זאת לא הייתי יודע את זה בעצמי. דבר שני למה אתה קורא לתהליכים שעוברים על הפאנק עכשיו מותו של הפאנק? הפאנק פונה להרבה יותר אנשים עכשיו ולכן יש יותר מקום לעשייה בפאנק, אם זה בשוליים של להקות שאני מאמין שאתה יותר תאהב או אם זה במיינסטרים אצל להקות שיתחבבו על בנות נוער מקומיות. הלגיטימציה לפי דעתי מושכת יותר מוזיקאים מוכשרים לפאנק (בתקוה), אני מסכים איתך שכל דבר שנהייה ממוסחר הוא פחות טוב לאלה שאהבו אותו כשהיה פחות ממוסחר, אבל עם כל הכבוד הפקות הפאנק בארץ עלו רמה לאחרונה (עדיין לא לרמה נורמלית), אבל אין מה להשוות להפקות הפאנק שהיו פה פעם. ועם זאת עדיין יש מקום רב לתרבות שוליים בז'אנר הזה.
דבר ראשון חן חן על התשובה - כל כך הגיוני אך עם זאת לא הייתי יודע את זה בעצמי. דבר שני למה אתה קורא לתהליכים שעוברים על הפאנק עכשיו מותו של הפאנק? הפאנק פונה להרבה יותר אנשים עכשיו ולכן יש יותר מקום לעשייה בפאנק, אם זה בשוליים של להקות שאני מאמין שאתה יותר תאהב או אם זה במיינסטרים אצל להקות שיתחבבו על בנות נוער מקומיות. הלגיטימציה לפי דעתי מושכת יותר מוזיקאים מוכשרים לפאנק (בתקוה), אני מסכים איתך שכל דבר שנהייה ממוסחר הוא פחות טוב לאלה שאהבו אותו כשהיה פחות ממוסחר, אבל עם כל הכבוד הפקות הפאנק בארץ עלו רמה לאחרונה (עדיין לא לרמה נורמלית), אבל אין מה להשוות להפקות הפאנק שהיו פה פעם. ועם זאת עדיין יש מקום רב לתרבות שוליים בז'אנר הזה.
aint got a nick
New member
ועכשיו עולה השאלה המפגרת
מה זה פאנק?
מה זה פאנק?
מי שרוצה להעביר מסרים
יכול להעביר מסרים, הבעיה שמעטים מאוד האנשים שנאמנים במאה אחוז לאידיאלים שלהם, גם ששרו מול ארמון המלכה ביום הולדתה ואחר כך נעצרו (נראה אם מישהו יודע מי אלה היו), היה זה הכול בשביל הכסף והתהילה ולא כדי להעביר את המסרים החתרניים שלהם, מוזיקה עם כל הכבוד היא לא ביטוי לאידיאולוגיה אמיתית אלא סתם ביטוי מהנה ודרך להעביר מסרים בצורה פשטנית. אתה לא רואה את חסידי ברסלב מסתמכים על השירים שהם מוציאים ועל הריקודים ברחובות שלהם כדי להפיץ את תורתם, הם פועלים למען הקהילה ועם כל הביקורת עליהם ועל אמונותיהם לפי דעתי הם עשו הרבה יותר למען אנשים במדינת ישראל מאשר הפאנקיסטים עשו.
יכול להעביר מסרים, הבעיה שמעטים מאוד האנשים שנאמנים במאה אחוז לאידיאלים שלהם, גם ששרו מול ארמון המלכה ביום הולדתה ואחר כך נעצרו (נראה אם מישהו יודע מי אלה היו), היה זה הכול בשביל הכסף והתהילה ולא כדי להעביר את המסרים החתרניים שלהם, מוזיקה עם כל הכבוד היא לא ביטוי לאידיאולוגיה אמיתית אלא סתם ביטוי מהנה ודרך להעביר מסרים בצורה פשטנית. אתה לא רואה את חסידי ברסלב מסתמכים על השירים שהם מוציאים ועל הריקודים ברחובות שלהם כדי להפיץ את תורתם, הם פועלים למען הקהילה ועם כל הביקורת עליהם ועל אמונותיהם לפי דעתי הם עשו הרבה יותר למען אנשים במדינת ישראל מאשר הפאנקיסטים עשו.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.