אחחחח.. נוסטלגיה.
תיראי, "לצאת מהארון" זו לא משימה קלה בכלל. אני זוכר שהרגשתי שברגע שאשתף מישהו בזה, אני בעצם אחרוץ את גורלי ואקבל לחלוטין את העובדה שאני כזה. אם את מוכנה, אם את מרגישה שאת שלמה עם עצמך ושנמאס לך להחביא את זה עם עצמך, תגשי לחבר טוב, אחד שבאמת באמת קרוב אליך, ושתפי אותו. בשנייה שסיפרתי לידידה שלי הרגשתי הרבה יותר טוב. אחרי שהיא סיימה לבכות מרוב התרגשות, ואחרי שהתחבקנו שעות, הבנתי שזה לא כל כך נורא... לאט לאט הבנתי שאין סיבה שאני אתבייש בזה. אומנם לא רצתי וסיפרתי לכל העולם, אבל עם עצמי הרגשתי הרבה יותר טוב, הרבה יותר שלם והרגשתי מספיק נוח לספר לחברים נוספים. אל תחששי. חברים טובים יקבלו אותך גם אם תיהיי לסבית עם קרניים צהובות על הראש. זה קצת קלישאתי, אבל דיי נכון בסופו של דבר. בהצלחה.