אין רגע
יום או שעה שבהם פתאום מבינים שאין יותר "בשביל מה להילחם"...והכל תם. זהו תהליך שמכיל בתוכו המון רגעים, תחושות ומחשבות, שמשתנות כל הזמן מן הקצה אל הקצה. לפחות בנישואים שאין בהם בעיה מהותית כמו "נגמרה האהבה"... לרגע את תרגישי שאין ביכולתך לעשות את הצעד הזה כי תחשבי על הילדים ועל הכאב שזה יגרום להם. (וזה יגרום להם לכאב). וברגע אחר את תבקשי להיות שוב מאושרת אוהבת ונאהבת...(מה שלא בהכרח יגיע בדיוק באותה אריזה שאת מבקשת לעצמך). ואז שוב...ישאלו השאלות... ואולי בעצם אפשר לתקן ? (כי להיפרד זה רק נראה הרבה יותר קל) וחוזר חלילה............. אף אחד כאן לא יכול לתת לך באמת את התשובה שתשים קץ לכל ההתלבטויות שלך. מעשה ששבר זוג אחד לא בהכרח יהיה זה שישבור זוג אחר. ולכל זוגיות שבורה אורך חיים וסיבולת משלה. זוכרת את עצמי שלוש שנים קודם, שואלת כאן בדיוק את אותה השאלה שאת שואלת עכשיו. זוכרת, שהשאלות ששאלתי, את עצמי , את הסביבה,ההתחבטות, הם היו חלק מהתהליך הלא קל הזה שהוביל אל הסוף. בד"כ הוא מוביל אל הסוף. יש כאלו שלוקח להם שנה שנתיים, שלוש או אפילו ארבע בנוסף למערכות יחסים נוספות באמצע עלמנת למצוא את האומץ להתמודד עם הסוף, ויש כאלו שמבינים שפשוט צריך להתמודד איתו. להתמודד עם עצמם. מניחה שאת התשובה יש לך כבר בתוכך...תקשיבי טוב. תקשיבי באמת. תני לה מקום וזמן...היא שם. בהצלחה