קצת נפגעתי...../images/Emo7.gif
העניין שהועלה כאן והתשובות שלו בהחלט מעניינות. לפי דעתי, אמונה, בין אם מונותאיסטית בין אם פאגאנית ובין אם פולוטאיסטית, באה בכדי לכסות על תחושה של ריקנות ופחד מפני המוות, מציאת היעוד של החיים- מי אני ולאן אני הולך- אם תרצו אפשר לקרוא לזה חולשה. בעת העתיקה, בה הפולוטאיזם היה האמונה הרווחת, חיו להם היהודים שהצליחו להדחיק את הפחד מהמוות והריק שחשבו שיבוא לאחריו, בזכות אמונה באל מופשט, הם בניגוד לפולוטאיסטים של אותה תקופה, נאחזו באמונה שלהם עצמם. הפאגאנים דאז השתמשו בפסלים וחפצים אחרים בכדי להתחבר לאלוהים שלהם, בכך גם הם הגיעו להבנה והביאו לתודעה שהם לא כאן רק בכדי לאכול לישון ולמות, אלא בכדי להגשים את עצמם, ובמיוחד מבחינה רוחנית. ביהדות לא היתה שום בריחה מהמציאות, המציאות של היהודים היתה ועדיין שיש בורא לעולם, והחיים כאן הם מעבר לחיים רוחניים וכלי לבניית הרוח והנפש. ב"עולם הזה" קיבלנו הרבה מאוד אמצעים חומריים שיעזרו או יפריעו לבניית הנפש. אם היו לנו רק דברים טובים אז בעצם לא היינו מופתחים מספיק נפשית ושכלית, כמו שטל הסביר פעם שצריך לטעום מהמר בכדי לדעת מה מתוק. כשיש לנו משני הדברים, פיתויים טובים ורעים, אנו לומדים לסווג לנו את הדברים הנחוצים לנו לבניית הנפש- כל אחד לפי אמונתו- ביהדות, אלה החוקים והתורה, שנותנים לנו את הדרך שבה אנו בעצם מיועדים ללכת בה, אנו מודרכים ע"פ אלוהים, והוא מציע לנו את הדרך הטובה לנו (כבר היו מספר הוכחות לטוב שבחוקי התורה, חזיר-גורם לבעיות לב; ברית מילה- מונעת מחלות וכו´), אנו (היהודים), עומדים בניסיון של שמירת החוקים. אלוהים לא מעניש אותנו כרגע על כל דבר שאנו עושים או לא עושים, הוא הציע לנו את הדרך הטובה והבטוחה- אם לא הלכנו בה, אז סובבנו בעצמנו את ההגה, והבעיות שתבואנה לאחר מכן, הן רק כתוצאה ממעשינו- כמו שהסביר גם ג´וזף מרפי, שאת המציאות שלנו אנו בונים בעצמנו, עם המחשבות והמעשים. בקיצור-אין להאשים את היהדות כדרך של "בריחה מהמציאות" ואת האמונה בה כחולשה, זוהי דרך חיים, שהמאמינים צריכים לחוות אותה ולשלב אותה עם חייהם הפיזיים, יש כמובן רוב נכבד שמעוותים את הדת הנפלאה הזו, כמו חלק ניכר מהחרדים, אבל יש להבדיל בין הכלל לפרט.
