שאלה לגבי שינה בגן

[חנה גונן]

לכל המגיבות:

התנאים של המיבנה אצלנו הם כאלה שאי אפשר לעשות פינה לילדים שהתעוררו כי אין מקום פנוי,בזמן הניקיון כל החדר " מורם למעלה" והכל מוצף במים אם היינו יכולות לעשות פינה כזו היה נחמד אבל אין אפשרות.בקשר לאיך מספיקים הכל אנחנו כל הזמן עם הילדים בחדר ואנחנו לפחות שלוש ארבע ככה שאחת תמיד פנויה לגשת לילד שהתעורר ולשבת איתו, הילדים כל הזמן בקשר עין ודיבור איתנו ולפי דעתי מכיון שאנחנו מספיקות את שני הדברים מגיעה לנו קצת טפיחה על השכם לא?. שלכם חנה גונן

 

[She Dolphin]

חנה, אין לי ספק שאתן עושות את המירב

בהתחשב בנסיבות, אבל אל תכעסי אם אומר שמכיוון שמתאפשר לי, אני מעדיפה בשביל הבן שלי מסגרת שמאפשרת יותר מכך.

 

[החתולה השחורה]

אפשר לשטוף בסוף היום אחרי

שהילדים הלכו הביתה. אני, אישית, מעדיפה גן מטונף, על פני הגבלות מסוג זה של הילדים.

 

[חנה גונן]

כל גן וההרגלים שלו

זה מה שהתקנון של ויצו קובע אז ככה אנחנו צריכות להסתדר עם מה שיש,משאלת הלב הגדולה אם היה יותר לעבוד איתו אבל אין אז הילדים ישארו על המיזרונים ואנחנו נשטוף ריצפה כי אנחנו לא רוצו לגמור לעבוד כימעט בשש. שלכם חנה גונן

 

[דסי אשר]

בכל המעונות, הציבוריים והפרטיים,

לרוב מנקים בשעות העבודה. מדובר בצוות שכיר, שמסיים את עבודתו עם סיום פעילות הגן. יכול להיות שבמקום פרטי, יעסיקו אדם מיוחד בנקיון אחרי שעות העבודה. אבל, גם בדיון זה, כפי שציינתי בדברי למעלה, ישנם אותם ביטויים, שלתפיסתי הם "קיצוניים" וגורמים ל"זילות" המושג "אכזריות". להרגיש שמה שעושים בגן של חנה, או בגנים שבארה"ב, עליהם כתבה אותה אם כ "אכזריות" נשמע לי מוגזם. בגן כמו של חנה, ובגנים נוספים, חשוב להתייחס גם לישנים, שלא יתעוררו. במשפחתון האישי שלי- מי שמתעורר, יכול לעשות כרצונו, אבל לא להרעיש עם בימבה, או עם נגינה בפסנתר(אני פשוט מרימה את הבימבות וסוגרת את הפסנתר). אלה שעדיין ישנים בלולים, שוהים בהם ומפטפטים עם החברים שהתעוררו, עד שקוראים לי - כדי לצאת. אחת מאלה ששוכבות על מזרון, מעסיקה את עצמה מיוזמתה, בשקט בשקט. פעמים רבות, אני מוסרת להורים ילדים עייפים, עצבניים, שהתעוררו משום שאחרים התעוררו לפניהם, ולא היה ניתן לעשות דבר בנושא. אז האם הקטנים שהתעוררו מוקדם , והעירו את האחרים שעוד היו ישנים- התאכזרו להם? לא אלה החיים. גם בבית, לפעמים ילד אחד מעיר את הילד השני, משום פעילותו. והאם הילדים שמרגיזים אחד את השני, כמו אחד מהם, שפונה כל הזמן אל הילדה הגדולה הרגישה, וקורא לה בשמה בטון שנשמע למאזין המבוגר כמאד מרגיז(והוא גם צוחק כאשר הוא רואה את תגובתה הבוכיה)- האם הוא אכזרי? לא, הוא ילד. הוא עדיין לא פיתח מספיק את כישוריו החברתיים לכיוון אמפטיה. הוא עצמו בוכה מכל תסכול הכי קטן- בכי ללא דמעות, בכי כזה קצר. ותאמינו לי שעובדים על כך הרבה. זה לוקח הרבה זמן לפתח אמפטיה, ולצאת מהמצב "החייתי"- המגיב לתגובה של האחר בהנאה, כאילו לחצתי על צעצוע שמצפף.... אין "גן של וורדים", וכולם שמחים זה עם זה, וגדלים להיות ילדים נפלאים. דסי

 

[דסי אשר]

SHE DOLFIN - החינוך הקיבוצי של פעם

הוא דוגמא של שריטות, הן לגביך אישית בנושא השינה, והן לגבי ילדים רבים שחוו את הלינה המשותפת. הסיבה- בית הילדים אכן, כחלק מתפיה ערכית, שימש מקום משמעותי ביותר לחיי הילד, הילד היה מגיע ל"חדר" בשעות אחרי הצהריים, ולאחר ארוחת הערב היה הולך לישון בבית הילדים. המפגש בין ההורים להילדים בשעות אלה, שונה לחלוטין באופיו מהמפגש של ילדייך/ילדך אתך מאז סיום שעות הגן ועד למחרת- ההליכה לגן בבוקר. ההורה הקיבוצי בעבר- ברוב המקרים, התמודד הרבה פחות עם חייו של ילדיו, מההורה של היום. לקיבוצניקים רבים ישנן שריטות מאד משמעותיות לגבי חווית הלינה המשותפת. דסי