לא מעוניין להיכנס כאן לוויכוח, אבל:
להכרתי, קיימות שלוש תפיסות המסבירות את מהות החיים: התפיסה הדתית (שהיא, מן הסתם הוותיקה ביותר), התפיסה הפילוסופית והתפיסה המדעית (שמתעדכנת כל הזמן). בנוסף לכך, אני אוהב מאוד את ההגדרה לפיה העולם נחלק לשני סוגים של אנשים: אלה שמאמינים שאלוהים ברא את האדם ואלה שמאמינים שהאדם ברא את אלוהים. אדם דתי, באשר הוא, ואין אני מתייחס דווקא ליהודים, מאמין בקיומה של ישות עליונה ומכוון את מעשיו על פי מערכת של חוקים וכללים שנקבעו, כך או אחרת, על-ידי נציגיה של אותה ישות עלי אדמות. לאדם דתי, באשר הוא, תמיד תהיה רמה נורמטיבית אחת - רמת הציווי הדתי - מעל כל "פירמידת נורמות" שנקבעה על-ידי בני אנוש. כך נוצרים מצבים בעייתיים ביותר, כמו למשל אותו צדיק, תלמיד חכמים ובן-תורה שהבין שמותר לעבור על הציווי האנושי (שאגב ניתן גם כציווי אלוהי ומופיע במפורש במקור ההלכתי החשוב ביותר - עשרת הדיברות, מה שנקרא "מדאורייתא") של "לא תרצח" בכפוף להרשאה של סמכות דתית (שניתנה במפורש או במרומז) ובעקבות כך הלך ורצח בדם קר את ראש הממשלה וההמשך ידוע. אני רועד מפחד בכל פעם שאני חושב מה עומד לקרות כשסוף סוף ייתרחשו כאן בארץ מהלכים משמעותיים (כמו כיבוש מחדש של השטחים שפינינו או - להבדיל - פינוי התנחלויות), ובעקבות ההוראות החוקיות של הרשות המבצעת ייווצר קונפליקט עם הציווי של הסמכות הדתית וכהרף עין "...והיתה יד איש באחיו". ההיסטוריה רצופה בתהליכים עקובים מדם שהתחוללו על פי ציווי דתי כזה או אחר. למעשה, החלוקה הטריטוריאלית של העולם כיום נקבעה במידה רבה על-ידי מלחמות הדת שהתחוללו במהלך הדורות. בעולם היהודי מוכר וידוע היטב הוויכוח בין חסידים למתנגדים, בין משכילים לחרדים ובין הציונות ליהדות האורתודוקסית העולמית. בהאג מפגינים בימים אלה יהודים חרדים בעד התביעה הפלסטינית ונגד מדינת ישראל. מבחינת היהדות הדתית, הבעייה נובעת מהעדר סמכות פוסקת (או כפי שמקובל לומר: מאז הרמב"ם לא קמה סמכות דתית שתהיה מקובלת ומוסכמת על כל עם ישראל). מבחינת היהדות החילונית, זהו קשקוש גמור. לשיטתה, לדת אין עוד מקום בחיים המודרניים ולכן גם אין שום צורך בפוסק מוסכם. מקובל על רוב רובה של היהדות החילונית שהציונות היא התנועה המשמעותית והמובילה ביהדות מאז שלהי המאה התשע-עשרה. ועכשיו לענייננו: זה לא שהתקשורת משתדלת להציג את החרדים כפרימיטיבים חשוכים, גנבים ונואפים כבר 55 שנה. מאז שקמה מדינת ישראל, ועוד הרבה לפני כן, קיימת היסטוריה מתועדת והאמת גלויה לעין כל. בואו נתבונן על העובדות לגביהן לא יכול להיות ויכוח שכן הן אינן שייכות לתחום הוויכוח הפילוסופי אלא לתחום החיים המעשיים: אילו הדבר היה תלוי בעולם החרדי, לא היתה קמה מדינת ישראל. העולם החרדי אינו מקבל על עצמו את תפיסת הדמוקרטיה. הוא בנוי ומתנהל על פי מערכת הירארכית פנימית קשוחה וממש לא מעניין אותו מה חושב רוב הציבור (במדינת ישראל). יתרה מזאת, העולם החרדי הוא שהוציא את עצמו מן הכלל והסתגר בד' אמותיו בכל הקשור להשתתפות בנשיאה בנטל - אחד המרכיבים היסודיים ביותר בחיים המשותפים בקהילה המורחבת הנקראת "מדינה". אגב - זה לא מפריע לו להתחבר אל מוסדות המדינה כשזה כדאי ומשתלם לו. בנסיונו לחיות בשלום עם הקדמה הטכנולוגית, העולם החרדי שוקד על המצאת דרכים לעקוף את מצוות הדת בדרכים שלא ניתן להגדיר אותן אלא כתכמנות גרידא (ע"ע "המכון לחקר ההלכה"). מבחינה זו אני מעריך דווקא את החרדים הקיצוניים שאינם מרשים לעצמם לעשות פשרות ומקפידים על מצווה קלה כחמורה. זה יושר אמיתי. מי שמכיר את יחס החברה החרדית לנשים ואת תפקידה של האשה במשפחתו של האברך הלמדן הטיפוסי לא יכול בשום אופן להגדיר את העולם החרדי כמקור של "חכמה ומדע מדויק", שוויון זכויות או ליברליות (וזה לא אומר שהיחס לנשים בעולם החילוני ממש מעולה - לא ולא!). העולם החרדי מתנגד לשינויים בתפיסת הדת (בתחומים אליהם התייחסתי קודם) ובכך הוא מנציח את חוסר הקדמה שלו-עצמו. אגב - אני לא ממש מתלהב מהליברליות המדומה של הדתיים הפרוגרסיביים בהקשר זה. לאחר שנגענו בצ'ופצ'יק של השפיץ של קצה הקרחון - וזה ממש לא הפורום שמתאים לוויכוח הזה - אסיים ואומר שבשבילי אדם שמאמין באלוהים שולל בעצם אמונתו את כל הישגי המדע המודרני (ע"ע "משפט הקופים"). מבחינתי אין זה משנה אם מדובר בדתי-חרדי או ב-"דוס לייט" מבית המדרש של אוניברסיטת בר-אילן או "בני עקיבא": דתי הוא דתי הוא דתי. אם תגרד את הקליפה, תגלה מתחתיה ריאקציונר המאמין שהעולם נברא כפי שהדבר מתואר בכתבי הקודש. מה שיתגלה הוא אדם שביום פקודה יזדקק לפסיקת רבניו ויבעט בכל מערכת החוקים ה-"חילונית" לכל הרוחות (וכבר היו דברים מעולם). מה שיתגלה הוא אדם שגדל והתחנך לאורו של סולם ערכים מאוד מוגדר שאינו חופף כלל ועיקר את סולם הערכים האוניברסלי של העולם המערבי הנאור (אם יש בכלל דבר כזה מחוץ לתאוריה). ואגב - איך יודעת התקשורת מה מוכרים בבתי המדרשות??? מה - זה סוד??? הרי הכל גלוי ומוכר וידוע, ובתקשורת הישראלית (שאינני נמנה עם חסידיה) חברים מספר "חוזרים בשאלה" שכבר אווררו בציבור את סיפוריהם האישיים חזור ואוורר. וצריך לשאול גם איך מציג העולם הדתי את החילוניים. לאחרונה התוודעתי לכמה ספרי ילדים מאוד מעניינים בנושא זה, ודי לחכימא.