אצלי זה כך גם בגלל ב-OCD וגם בגלל
הדכאון. וואו KOMA יש לנו המון דברים דומים. האמת שזה עושה לי נורא נורא עצוב כל המצב הזה. אני עושה השוואה בין איך שמתייחסים אלי לבין איך שהתייחסו לאחים שלי כשהם היו חולים במחלה "פיזית". אין בכלל מה להשוות. עלי לא מספרים לאף אחד, וגם מי שכן יודע, אתם חושבים שהוא טורח להתקשר? לבקר? לשלוח לי גלויות אלקטרוניות? איפה! אני כמו מצורע בחדר שלי. תארו לכם כמה זה מוסיף לבטחון ולהרגשה האישית שלי. גם מאוד מרגיז אותי כשאומרים לי: אולי כדאי בכל זאת למצוא משהו לעשות, איזו עבודה פעם בשבוע, התנדבות וכו´. תגידו, אתם לא מבינים שקשה לי בכלל לצאת מהבית? להתרכז במשהו למעלה משעה? או בכלל בכל דבר שמחייב ריכוז והתחייבות ואפילו לזמן מוגבל? איך שמתחילים לי הלחצים בראש(הרכבת), אם אני לא אעבור למצב מאוזן ולא אנוח, אני אפילו לא רוצה לחשוב איך זה יגמר. די, נואשתי מלהסביר!
הדכאון. וואו KOMA יש לנו המון דברים דומים. האמת שזה עושה לי נורא נורא עצוב כל המצב הזה. אני עושה השוואה בין איך שמתייחסים אלי לבין איך שהתייחסו לאחים שלי כשהם היו חולים במחלה "פיזית". אין בכלל מה להשוות. עלי לא מספרים לאף אחד, וגם מי שכן יודע, אתם חושבים שהוא טורח להתקשר? לבקר? לשלוח לי גלויות אלקטרוניות? איפה! אני כמו מצורע בחדר שלי. תארו לכם כמה זה מוסיף לבטחון ולהרגשה האישית שלי. גם מאוד מרגיז אותי כשאומרים לי: אולי כדאי בכל זאת למצוא משהו לעשות, איזו עבודה פעם בשבוע, התנדבות וכו´. תגידו, אתם לא מבינים שקשה לי בכלל לצאת מהבית? להתרכז במשהו למעלה משעה? או בכלל בכל דבר שמחייב ריכוז והתחייבות ואפילו לזמן מוגבל? איך שמתחילים לי הלחצים בראש(הרכבת), אם אני לא אעבור למצב מאוזן ולא אנוח, אני אפילו לא רוצה לחשוב איך זה יגמר. די, נואשתי מלהסביר!