שאלה חשובה

[raskolnicov]

שאלה חשובה

לפעמים(או בעצם רב הזמן) יש לי תחושה שמאז שהתחילה לי המחלה ועד היום בעצם, משהו בי כאילו נכבה. מן תחושה של חוסר אנרגיה ומוטיבציה לעשות דברים. כאילו, החיים שלי עוברים ואני לא ממש יודעת מה לעשות אתם. תחושה שאני רוצה לעשות משהו "גדול" לגבי, אבל לא ממש ברור לי מה. וזה לא שאני מתהלכת בגב שפוף כל הזמן, או משהו כזה. זו פשוט מן מועקה קיומית כזו. אני לא יודעת אם הצלחתי להסביר את עצמי היטב, ואני לא יודעת אם זה קשור לocd או אולי זה דכאון סמוי נלווה? בכל מקרה אם מישהו חווה תחושות כאלו מענין אותי לשמוע.

 

[שליש מהטרויקה]

מועקה קיומית עלולה באמת להיות

דכאון נלווה, וOCD בא לעיתים לא נדירות עם דכאון, מהסיבה ששניהם יכולים לבוא מאותו גורם של מחסור בסירוטנין, כמו שOCD יכול לבוא גם עם הפרעות אכילה (כאשר הן נובעות מאותו גורם של, נכון, מחסור בסירוטנין). כשאני הייתי בדכאון הכל נראה לי אפור, כלומר הצבעים היו פחות צבעים, והתחושות היו פחות תחושות, מה שאולי תיארת ב "משהו בי כאילו נכבה". מה אומר/ת המטפל/ת שלך על זה? דיברת על זה איתה?

 

[raskolnicov]

זה עלול להשמע מוזר אבל

אין לי שום מטפל כרגע. האמת היא שעד לא מזמן חייתי די בהכחשה בעיניין ה ocd. מכיוון שהמחלה אצלי לא מתבטאת בקומפולסיות למיניהן אלא במחשבות כפייתיות שעוצמתן נחלשה עם השנים, נטיתי לייחס את מצבי הנפשי לבעיות פסיכולוגיות לא פתורות ולכן הלכתי עד היום לשתי פסיכולוגיות שכמובן לא עזרו לי.רק בימים אלו אני מבינה שהocd שלי לא נרפא והבעיה המרכזית היא היא כימית-ביולוגית ולא פסיכולוגית.ואני בדרך לטיפול, רק שאני לא יודעת בדיוק למי ללכת.

 

[סיזי]

וואו, אני בול אותו דבר

ואצלי זה אפילו יותר גרוע. בקשר לשאלה שלך: את לא יודעת לאיזה רופא מסויים ללכת? או את לא יודעת לאיזה רופא בכלל ללכת?

 

[סיזי]

סליחה על השאלה אבל

אם כל כך הרבה סיפרו על חוויותיהם הלא- מועילות (ולעיתים הלא נעימות) עם פסיכולוגים, מה זה מעיד על הפסיכולוגים? (וסליחה מראש מקורווין) נ.ב סליחה-סליחה, אבל השאלה רצינית!

 

[רועי-10]

מה זה אומר על הפסיגכולוגיה?

זה אומר קודם כל שהפסיכולוגיה אינה חזות הכל. הפסיכולוגיה על גווניה הרבים ועל אסכולויותיה הרבות, ניגשת לאדם בצורה חלקית ומצומצמת. האדם מושפע מכל מה שעובר עליו בחיים. הפסיכולוגיה מתייחסת ומתנתבת בנתיב צר ומצומצם. לאדם יש רבדים רבים של ההוויה המנטלית שלו (רגשות, נפש, אינטואיציה, אמונה, רוח, רצונות, דמיון, כוחות פנימיים עמוקים וחבויים ועוד) הפסיכולוגיה "משתמשת" ומתייחסת רק לחלק מצדדים מנטליים אלה, ומתעלמת מהאחרים (תירוצים: "זה עניין לפילוסופיה", "זה מיסטיקה", זה קשור באמונה דתית", וכו´ וכו´). יוצא שהפסיכולוגיה מתפרסת "רק" על שטח צר ומצוצם מאוד. כל השטח הנותר מוזנח ואינו מטופל כלל. ותוסיף לכך שגם אותו ערוץ שכן מטופל ע"י הפסזיכולוגיה, לא תמיד מטופל נכון, והנה התשובה לשאלה ששאלת. רועי

 

[סיזי]

רועי

מה שהכי מקומם אותי בכל הסיפור זה שהרבה דברים נקבעים לפיהם ברשויות, בדעת הקהל על כל רבדיו עד חיי המשפחה והחברים של הסובל עצמו! לא מספיק הוא סובל גם כך, מבלי שהכל ייקבע על ידם? כאילו הם האורים והתומים של כל מה שקשור בחיי הרגש. הם בכך קובעים גם גורלות של אנשים. אין גבול? איפה קולו של הסובל עצמו,שלעיתים גם אין לו את הכוחות לעמוד על זכויותיו , ואפילו להשמיע קולו. על כך הזעם.

 

[רועי-10]

אכן כך. הרשויות והחוק מחליטים

במה להכיר ובמה לא. מה "לגיטימי" ומה לא. אנשי המקצוע "קיבלו" את המנדט, ולרוב, הצרכנים, צרכני הבריאות, ז"א החולים ובני המשפחה, עונים הן אחרי דבריהם של אנשי המקצוע. כמעט ואין הד לרצונות של החולים, קולם לא מורם וגם אינו נשמע. עניית ההן הזו באה, בצורה כנועה, משום שתדמיתם של אנשי המקצוע היא תדמית כמעט אלוהית, תדמית פטרונית, של יודעי כל, בעלי המנדט והסמכות. ולא כך היא! גם לחולים ולסובלים יש ויש מה לומר, אך בגלל שתדמית זו, נתמכת גם ע"י החולים עצמם, אז עם מי כבר יש לדבר? הלוואי אם היה קם ארגון של צרכני בריאות, שישנה עמדות אלה מן היסוד! שהקוראים לא יבינו אותי לא נכון, לא שיש לי משהו נגד אנשי המקצוע. הם קמו כדי לשרת את מי שנמצא בבעיה, אבל העניין הוא שהיוצרות התהפכו: הם, אנשי המקצוע, לא לכולם יש את הכישורים האמיתיים לעזור לבני אדם, אולי יש להם כישורים אינטלקטואליים, אבל לא תמיד יכולות וכישורים אישיותיים, ואז נכנסים למקצועות רגישים כאלה, מקצועות הרפואה והנפש, אנשים שאולי יש להם ידע רב, אבל רק ברמתו הטכנית, ברמה האישיותית, האינטיאוטיבית הם לא מוכשרים ולא מותאמים לטפל בבני אדם, ואז היכולת שלהם לעזור היא קטנה מאוד! ואז רואים שבני אדם מטופלים שנים ו.....כלום! למה? כי המטפל, אולי יש לו ידע אינפורמטיבי רב, וקיבל תעודה מעולה בלימודיו, אבל חסרה לו היכולת האישיותית, להתחבר למטופל ולמה שעובר עליו ברמה האנושית. זה, וגם מה שאמרתי למעלה בהודעתי הקודמת, יכול להיות כיוון להבנה למה אנשים נמצאים בטיפול פסיכולוגי זמן רב וזה לא עוזר להם, כי צריך לא רק ידע טכני-אינפורמטיבי, אלא גם יכולות אישיותיות-אינטואיטיביות. רועי

 

[סיזי]

רועי

זה לא רק שיש חולים שמקבלים את דבריהם כי הם כאילו המומחים. יש אומנם גם כאלה. אבל יש גם חולים אחרים שפשוט אין להם את הכוחות להילחם, כי זו בעצם מלחמה נגד כולם, נגד הדעה השלטת, ובעצמך תיארת את התדמית והכוח שיש להם. אז מה נשאר כל כך לעשות? ובנוגע לארגון צרכני הבריאות, שמעתי על ארגון זכויות החולה, השאלה במה הם מתעסקים וכמה כוח יש להם לשנות משהו. אגב, מה שכתבת הוא מאוד נכון ולדעתי זה צריך להיות טאג כאן בפורום. דברי הם רק השלמה(ותשובה ותגובה) למה שכתבת.

 

[KOMA2]

עם הפסיכולוגים.

אני חושבת שכל מה שרועי אמר נכון רק שהוא שכח פרט אחד קטן: "רוב" הפסיכולוגים הם אנשים מפגרים שרק מסתכלים על השעון ומחכים מתי שפגישה תיגמר תוך כדי הירדמות בזמן דברי המטופל או יחס לועג ומזלזל אליו (כמו הפסיכיאטר או סתם פסיכי שלי) ואז גובים את ה200 שקל. ומי שמוחה על דברי שרק יפתח את העינים ויסתכל על הפסיכולוג או פסיכיאטר שלו של מכריו ובכלל שישמע ויבין מי אלו הפסיכולוגים והפסיכיאטרים.

 

[סיזי]

העסק הזה ממש ../images/Emo46.gif אותי

 

[סיזי]

וגם מאוד מייאש ומעציב אותי ../images/Emo7.gif

 

[שעון חול]

וואו! ../images/Emo12.gif

רסקי (אני מקווה שלא אכפת לך שאני מכנה אותך כך), פשוט תיארת את תחושותיי מילה במילה! מ-ד-ה-י-ם! אני מרגישה שיש בי הרבה-הרבה יותר ממה שהסביבה שלי רואה, אבל בניגוד כמעט קוטבי הרבה פעמים יש לי הרגשה שהחיים עוברים לידי, כאילו אני צופה בחיים שלי מהצד. תודה רבה-רבה לך שהעלית את הנושא, כבר

, שעון חול. נ.ב. קבלי

 

[raskolnicov]

רגע אחד...

אני חייבת להבין משהו! האם התחושה הזו קיימת גם לאחר הטיפול התרופתי? כי אני טרם התחלתי בטיפול כזה ואם זה לא עוזר לשיפור התחושה אז זה די מדכא...!

 

[שעון חול]

צר לי לאכזב אותך..

אבל אני בטיפול תרופתי. אבל אי אפשר להסיק מזה גם עלייך, אולי לך זה יעזור. שעון.

 

[raskolnicov]

אפשר לדעת

באיזה תרופות מדובר? וכמה זמן את לוקחת אותם? שמעתי מאנשים שניסו סוגים שונים של תרופות עד שהגיעו לתרופה הטובה ביותר שלהם.אז אולי עם תרופה אחרת הרגשות הנ"ל יהיו פחות דןמיננטיים? אולי יש תקווה אחרי הכל?

 

[שעון חול]

בקשר לתרופות..

אני מעדיפה שלא לפרסם בפרטי פרטים את התרופה שאני לוקחת וכמה זמן אני לוקחת אותה, אני רק אומר לך שניסיתי את רוב התרופות (עמית פירסם פה לא מזמן תרופות שונות לטיפול באוסידי, ספרתי 4 מתוך 5 או משו..) המטפלות בבעיה עד שמצאתי את זאת המתאימה לי, התרופה אכן מאוד מקלה על הטקסים השונים, אבל חסרה לי איזה תרופה ל"מסביב", לדיכאון ולכל התחושות שמלוות את האוסידי. האמת, דיי מדכא העניין, נכון שאני הרבה הרבה פחות עושה טקסים אבל המצברוח שלי בדר"כ ירוד.

 

[עמית_]

גם לי יש הרגשה דומה.

 

[KOMA2]

זה ממש מדהים...!!!!!

חשבתי שאני היחידה שמרגישה ככה. את תיארת במדוייק את מה שעובר עלי ב5 השנים האחרונות. אני לא יודעת אם יש להרגשה הזאת קשר ישיר לאוסידי או שזה בא בעקיפין בכל מקרה התחושות שלנו דומות להפליא. חוץ מהקטע שאת אומרת שאת לא סתם הולכת עם גב שפוף אבל אני כן. אני לא עושה כלום עם החיים שלי וגם אין לי חשק לעשות דברים בסיסים כמו לקום בבוקר והיום לשם הדגמה ישנתי עד שעה שתיים בצהריים,קמתי אכלתי ואז ישנתי עד תשע בערב ועכשיו אני לא אוכל להירדם כל הלילה... חוץ מזה שאין לי חשק לצאת לשום מקום,אין לי בכלל חברים ואני לא נמצאת בשום מסגרת. כמוך אני מתכננת דברים גדולים לגבי עצמי ולגבי העתיד שלי אבל ממהיכרות שלי עם עצמי נוכחתי לגלות שלא רק שאני לא יודעת בכלל מי אני אני גם לוזרית חסרת תקנה. הלוואי שזה בגלל האו סי די ואז אני אדע שאני לא סתם דפוקה KOMA

 

[לאב]

לקומה ../images/Emo24.gif

למישהי שמתבטאת כל כך יפה יש הרבה יותר לתרום לעולם מאשר ברביצה כל היום במיטה והתבודדות, את נשמעת מאד מוכשרת, למה שלא תחפשי משהו שא טובה בו (ואני יודעת מה אוסידי עושה לבטחון העצמי - אבל אני בטוחה שיש דברים שאת טובה בהם) ותתחילי בו - בקטן, בחוג כלשהו או קורס או התנדבות?