שאלה גדולה

[התוהה13]

שאלה גדולה

תודה רבה לכל המייעצים, אני מקווה שאצליחל להחליט בקרוב...

 

[אבי351]

מחזיק לך אצבעות מכל ליבי ממש

 

[התוהה13]

תודה רבה,

יכול להיות שאתה צודק, ושעצם העובדה שיש הרבה התלבטויות מעידה שהרצון לא מספיק מגובש, ושאולי צריך לוותר. אבל יכול להיות שכדי לדעת את *זה* בוודאות (וגם זו בעיה...) צריך לגשש קצת "בתוך המציאות", לא להישאר מחוץ לתהליך אלא להתחיל אותו הלכה למעשה. ז קצת פרדוקסלי אבל זה יותר מוחשי ומעשי מלהישאר "בחוץ" ולהחליט באופן "תיאורטי". ככה נראה לי (כרגע לפחות), וגם זו החלטה (וגם אליה היה קשה להגיע...

 

[אבי351]

לי גם ביום שנסעתי להביא את בני היו לי

פרפורי בטן כפי שאומרים אבל לא רצון לוותר וזה היה טיבעי לחלוטין

 

[נוני 75]

לגשש במציאות זה לפגוש את הילד/ה

אני מסכימה עם אבי -ההחלטה חייבת להיות בתיאוריה. להתחיל את התהליך זה אומר לעלות על מטוס (ים) ולפגוש את הילד. ומפה אין דרך חזרה. כלומר -את יכולה להגיד לא לילד ולחזור הביתה אבל מבחינה רגשית פשוט זה לא יהיה. אפילו אכזרי.
מאחלת לך לחשוב "טוב" כמו שאומרים בפולנייה כי אימוץ הוא קודם כל מסע. מסע פיזי, ריגשי, כלכלי, עד לרגע קבלת הילד.

חג שמח

 

[התוהה13]

אכזרי מאיזו בחינה?

כלפי הילד? אני לא בטוחה. הרי הוא לא באמת יודע או מבין מה פשר הפגישה שלי איתו, האם אמור להיות לזה המשך, ומה הוא יפסיד אם אחליט שלא... אולי אכזרי כלפי עצמי? זה יכול להיות...

 

[משתפרת]

כלפי עצמך

אחרי שפגשת ילד והחלטת לא להיות אמא שלו- במצב הנוכחי די ברור שהעמותה תמצא עבורו הורים אחרים, אבל בכל זאת עלול להיות מצב שתכניסי את עצמך לייסורי מצפון ולסדרת מחשבות על גורלו. שלא לדבר על מצב שתרגישי שאת חייבת (לא רוצה, חייבת) להמשיך בתהליך האימוץ כי כבר ראית את הילד והטרחת את בית הילדים ואת נציגי העמותה, ולא נעים, ואולי בגללך בית הילדים יהיה יותר חשדני כלפי מועמדים אחרים לאמץ, ויש לחץ, וקרוביך יודעים אז מה יחשבו עליך, וכדומה... לכן טוב שכעת את עורכת עם עצמך את הבירור, לפני שהדברים הופכים ממופשטים לממשיים. כדי שאם (או כש...) תמשיכי זה יהיה בבטחון וברצון.
לגבי הילד? עבורו תהיי מבקרת שפגשה אותו פעם אחת ונעלמה, שאולי אפילו הטרידה אותו בכך שגרמה לכך שיצא מהקבוצה ומהשגרה אליה הוא מורגל לחדר אחר ולבילוי זמן משונה, ואז נעלמה. לא חושבת שהוא יחוש שמישהו התאכזר כלפיו, שאת התאכזרת.

 

[נוני 75]

מסכימה עם משתפרת!

יש את הרגע לפני שפוגשים את הילד/ה ויש את האחרי. ולא נשארים אותו דבר .מעבר לילד עצמו ישנה החוויה הלא נעימה (תחושה סובייקטיבית שלי ) בביקורים עצמם. אימצתי מבית ילדים עני. בקושי היו צעצועים, החדר שבו נפגשתי עם בני, היה בעצם מסדרון קטן. הילדים האחרים כל הזמן הציצו מבעד לדלת הזכוכית.

לגבי הילד עצמו -מסכימה עם משתפרת -אלא אם כן מדובר בילד יחסית גדול -מעל שנה וחצי -אני לא פסיכולוגית אבל לפעמים הם פוגשים כל כך הרבה הורים מאמצים בפוטנציה שלא רוצים אותם (בד"כ מקומיים). חברתי אימצה ילד בן שנתיים וחצי והוא כמובן זוכר וכואב .

בהצלחה