אני לומדת מכם משהו מאוד חשוב
מסתבר ש"אהבת טקסט" תלויה באיזה שהוא הדהוד פנימי. לכן כשאומרים "זה תלוי תקופה" בעצם מתכוונים לכך שהטקסט האהוב התאים ל- state of mind מסויים בו הקורא שרוי בעת קריאת הטקסט, ובאלו תכנים הוא עסוק. למשל: האם הדילמות שהספר העלה תואמות לדילמות שהקורא מסתובב עמן, העולמות הפנימיים והחיצוניים, התאורים, הדמויות... הזונות (!?). לפעמים דווקא סגון הכתיבה מהדהד לו פנימה: הפתלתלות, המורכבות, הזרימה, הקלילות, ההומור. אפשר להחשב כבר מזל אם "נופלים" על ספר או טקסט שמשלב בין השניים ב ד י ו ק בתקופה הנכונה. אני גם יותר מבינה את הבחירות שלי עכשיו... או אולי בעצם הספר "בוחר" אותי? אני זוכרת למשל בגיל ההתבגרות כשהייתי "עסוקה" בזהות שלי, קראתי ביוגרפיות, בתקופות בהם אני זקוקה לאסקפיזם טהור אני קוראת מדע בדיוני (אבל גם פה אני בררנית, לא כל דבר, לא משהו טכנולוגי ומלא רובוטים אלא איזו בריאת עולם וסדר חברתי חדש כמו בספריה של דוריס לסינג או איין רנד) בכל מקרה יש טקסט אחד אלמותי מבחינתי בינתיים שתמיד אהבתי ותמיד אשמח לקרוא שוב שעזרתם לי להזכר בו. אתם מבטיחים לא לצחוק ממני? ....... פו הדב. הקצב האיטי משהו, האירוניה, החמימות, התום, הקבלה של השונה... אין לכם מושג כמה עזרתם! תודה מקרב לב... ונדמה לי שמתגבשת לה החלטה