שאלה / בקשה לי אליכם

[nutmeg]

שאלה / בקשה לי אליכם

באחד הקורסים שאני לוקחת הסמסטר (ניתוח טקסט) נתבקשנו לבחור ספר שאנחנו "הכי" אוהבים. פתאום נתקעתי. לא יודעת אם יש "הכי". אני פונה אליכם בבקשה לשמוע אם יש לכם ספר או טקסט כלשהו שאתם מחשיבים אותו ל"הכי" - ואם כן, למה. מה עושה אותו מיוחד עבורכם. המון תודות

 

[גנגי]

יש.

סרמאגו: דברי ימי מנזר. בגלל הכתיבה המדהימה, בגלל הפתלתלות של העלילה, בגלל הפילוסופיה האירונית כל כך המסתתרת בין השורות, בגלל הידע ההיסטורי העצום של המחבר, בגלל התרגום המדהים של מרים טבעון, ובגלל שקראתי אותו בערך עשרים פעם, ועוד ידי נטויה. לאי בודד הייתי קודם כל דואגת לשריין לי את הספר הזה.

 

[תופס עוגב]

ענין תקופתי לחלוטין

ובכלל קשה לי לומר - זה הכי מכווווווולם כי יש גם את וגם את כן אבל זה והיא וההוא והלולילו

 

[nutmeg]

כמוני כמוך לכן נתקעתי ../images/Emo4.gif

 

[d u c k y]

תנסי ללכת על...

תחושת בטן. זה אמנם לא הרבה, אבל במצב הנוכחי - יכול להיות לעזר. מה הדבר (ספר/ מאמר/ טקסט כלשהו) הראשון שקפץ לך לראש כשנישאלה השאלה? (מלבד התשובה: "אני לא יודעת...")

 

[shellyland]

אני לא מבינה איך את רוצה שנעזור לך

שנמליץ לך על ספר שאנחנו אוהבים, או שנסביר מה בטקסט גורם לנו לאהוב אותו? עוד שאלה, לפני שאני מטריחה את עצמי לכתוב תשובה ולחשוף את האיברים הפנימיים שלי - סרט גם נחשב בעיניך טקסט?

 

[nutmeg]

לא בקשתי

עזרה במובן ש-"אתם תגידו לי מה אתם אוהבים ואז אולי אזכר"... אלא מעניינים אותי השיקולים שלכם ב"אהבה" הזו. יכול להיות שאוכל להתמקד ויכול להיות שלא - מי יודע. אשמח אם תסכימו לשתף אותי באהבות הטקסט שלכם זה הכל.

 

[nutmeg]

וסרט גם נחשב כמובן

 

[שושן פרא]

כבר התחלתי לנסח ../images/Emo141.gif

כבר התחלתי לנסח כתב מחאה נוכח התביעה למתן בלעדיות לספר אחד, שמוצדקת בעיניי עוד פחות מהתביעה למתן בלעדיות לבן זוג אחד. אבל אז הזכרתם סרטים, ומחאתי איבדה את תוקפה: הסרט, שאני הכי אוהב, הוא "מזימות בינלאומיות" של היצ´קוק

 

[nutmeg]

אבל למה?

מה יש בסרט הזה ששבה אותך? מה יש בו שאתה מוכן לראותו שוב? בקיצור - האם אתה יודע לנסח איזה סוג של טקסט שובה את לבך?

 

[שושן פרא]

ככה, כי שמח לי כל ככה ../images/Emo98.gif

הסרט שבה את ליבי בתסריט המהודק שלו, בהומור הדק והמושחז שלו (מילולי וחזותי גם יחד), בצבעוניות הנפלאה של צילומי החוץ, במוסיקה הנהדרת של ברנארד הרמן, במשחק המצויין של קרי גראנט (אולי שחקן הקולנוע שאני הכי מעריך). ובהכללה (וזה נוגע לשאלה האחרונה שלך), טכסט שובה את ליבי קודם כל בנאראטיב שלו, אחר כך במיומנות של היוצר(ים) בשימוש באמצעי הביטוי שלהם. בנוסף, מקבלים אצלי נקודות על הומור דק.

 

[nutmeg]

../images/Emo127.gif המון תודה

 

[shellyland]

אם כך אז הסרט הכי שלי הוא ללא ספק

"קברט". למה? יו... מיליון סיבות. אבל אנסה להתמקד באלה שעשויות לעזור לך, ולכן לא אגלוש לטיעונים כגון "כי לייזה מינלי מקסימה, השירים נורא יפים והסטיילניג (בגדים, איפור, עיצוב, תפאורה) אלוהי". ראיתי את הסרט הזה עשרות פעמים, ועדיין אני זוכרת את החוויה העמוקה שהיתה לי בפעם הראשונה בה אבא שלי לקח אותי לראות אותו בקולנוע סמדר. התאהבות ממבט ראשון. דמות הגיבורה קסמה לי אז ועודה קוסמת לי היום. המתח והמאבק בין העולם הפנימי שלה לבין התדמית החיצונית שהיא מסגלת לעצמה העסיקו אותי כילדה וממשיכים להעסיק אותי מאז ללא הרף, תוך כדי שנקודת המיקוד של עיסוק זה משתנה מפעם לפעם, בהתאם למקום הרגשי והבגרות הנפשית שלי בזמן הנתון. העיסוק ב"מסיכה" ובהסרתה, ובשאלה האם ועד כמה היא חלק מה"אני" הוא מהותי מאוד בתהליכים שאני עברתי ועודני עוברת והסרט מדבר אלי, בראש ובראשונה, מן המקום הזה. לכן גם ההתייחסות שלי לסטיילינג בסרט היא יותר מסתם התלהבות אופנתית/אסתטית אלא הערכה אמיתית לאופן בו הם מעבירים אלי מסרים ומעוררים אצלי תחושות (הלק הירוק מטאלי שלה, למשל, בתחילת ובסוף הסרט, והמילים Devine Dcadence שמלוות אותו). ובכל זאת, אם נצא לרגע ממבוכי הנפש הפתלתלים והסבוכים שלי, הסרט פועל עלי גם ברמות אחרות ושונות, ואחד הדברים היפים הוא שבכל פעם בה אני צופה בו הוא פועל עלי ממקום אחר. זה יכול להיות מקום היסטורי, מקום של סיפור אהבה/זוגיות, של "משולשים מסוכנים" ויחסים תקינים-או-לא-תקינים בהקשר של מין ובכלל, של מקומן של נשים בחברה של אז והאפשרויות הפתוחות בפניהן, של מחאה חברתית, של אימת וזוועות המלחמה, של אדישות בני-האדם, של דינמקות-בין-אישיות ומערכות יחסים, של יחסי הורים-ילדים, של מוזיקה וריקודים וכו´... אחד הקטעים שתמיד "עושה לי את זה" (וכאן חזרנו לעולמה המופרע של שלילנד) הוא כאשר, אחרי שהיא מפילה את העובר והוא שואל אותה בכעס "אבל למה", עונה המינלי: "אתה יודע... אחת מגחמותי". יש לי עוד מלא מה להגיד על הסרט הזה, אבל אני חושבת שהנקודה הובהרה. מי שממש חשוב לו לשמוע את דעתי המלאה והמנומקת, שאני תמיד שמחה להגיד אותה, מוזמן לראות אצלי את הסרט עם הערות ביניים ופרשנויות בזמן אמת. יאללה. החיים הם קברט, חברים.

 

[shellyland]

קישקשתי רבות

אבל אם להיות ממוקדת לשנייה, אני חושבת שמה ש"עושה לי את זה" בטקסט הוא שילוב של הבניית מסרים הברורים לי, אך יחד עם זאת מעניינים מורכבים בעיני, שיקוף של תהליכים רגשיים שאני יכולה להיות שותפה להם, עיצוב של דמויות עגולות שיכולות להוות עבורי מקור הזדהות, הנאה אסתטית וזרימה של הטקסט. זהו.

 

[nutmeg]

תודה תודה תודה!

 

[מוגג]

טוב אני אנסה

הספר האהוב עליי ביותר הוא ספרו של פרופ (אמריטוס) י. ברלב הכל לא בסדר, אבל לא זאת הבעייה הספר מתאר בצורה קולחת ומשעשעת את נסיונותיו של הכותב להתמודד בחוסר הצלחה עם תקפותם של חוקי מרפי בעולם. בין סיפור למשנהו מנסח הפרופסור המלומד את פרשנותו שלו להתנהלות העולם. השאלה המפעפעת בין שורות המסמך המחוייך היא, האם הדברים שקורים לנו הם תוצאה של מקריות שרירותית או שמא שרירותיות מקרית. בהתמודדות אלגנטית אך נחושה מפריך הסופר אחת לאחת תאוריות אבולציוניות ואונטולוגיות שונות. ביניהן הגישה הטוענת כי הכל תוצאה של קונספירציית חרקים מוטציוניים. תורת הנסתר ======================= בגלל שפע האנקדוטות ומראי המקום, רצוי לקרוא כל פעם פרק אחד, לנוח לחשוב על הנאמר ואז לגלות כי הכל נסתר בפרק הבא. בהוצאה הגדילו לעשות והותירו בספר מספר דפים ריקים בין פרק לפרק וכך כל אחד יכול להוסיף את הגיגיו לרעיונות המופרחים בספר. הדבר היפה ביותר בספר זה הוא העובדה שעדיין לא נכתב ומשום כך אינו נמאס אף פעם וניתן לשוב אליו בכל עת. בקרוב הסרט.

 

[tararaven]

אכן עניין תקופתי

עכשיו למשל אני בתקופת תומס מאן [הוא נפלא, שזה לא יאו-מאן...] ובמיוחד דוקטור פאוסטוס שלו. מושכת אותו המשמעת העצמית החמורה שהוא גובה מעצמו ומקוראיו בכתיבה המורכבת והסוחפת שלו, שאם אתה מתרכז בה, אתה מגלה מיליון שאלות, תיאוריות, בעיות וסוגיות שצצות בכל עמוד ועמוד. אני מאוד אוהבת שירה, ביחוד את שירתה של סילביה פלאת´ ודילן תומס. פלאת´ מדהימה אותי בכך שהיא חושפת את השבריריות והחיוניות-הראשונה בחיי היומיום "הבנאליים" והשניה במעטה המורבידיות שאופף אותה ואת עולמה. בתור נערה אהבתי את ספריו של ויקטור הוגו שלמרות סיומם הטראגי להחריד והאכזריות של דמויותיו מעורר אמון באנושי-אנושי בסיומו של עניין. כעיקרון אני אוהבת חדשנות, אני אוהבת שמבקשים ממני למרוד במה שאני מכירה ויודעת, אני אוהבת טקסטיים אתגריים ומעוררי מחשבה או נהפוך הוא-כתיבה סוחפת, מבלבלת ומרוכזת בעצמה [יונה וולך]. אין כמו הספרות!

 

[shellyland]

אם בתקופות עסקינן

אז היתה לי תקופה ארוכה מאוד של "אדם בן כלב" ליורם קניוק. סחף אותי הסגנון הקולח, הצחיקו אותי הניסוחים שלו, הסיפור ריתק אותי, העיסוק בשיגעון ובנורמליות (ובגבולות שלהם) עניין אותי והגישה המאוד אחרת ל"ספרות השואה" הקסימה אותי. קראתי, וחזרתי וקראתי, וחזרתי וקראתי. עכשיו אני בסיבוב ג´ של "הגברת עם הקמליות" - לא בגלל שהספר כל כך איכותי בעיני כמו בגלל שהנושא של היחס לזונות ולזנות במדיומים השונים, בתרבויות השונות ובתקופות השונות מאוד מעסיק אותי בשנים האחרונות. באוניברסיטה כתבתי על זה עבודה, שנבנתה סביב המדרש על ר´ אלעזר בן-דרודיא שלא הניח זונה אחת בעולם מבלי שעברה, ועכשיו אני מנסה לגלות אצל דיומא הבן משהו שיביא לי הארה חדשה בנושא. (אשמח לקבל המלצות על ספרים/סרטים נוספים שעוסקים בזה)

 

[שושן פרא]

המילה הזו שיפוטית בעיניי ../images/Emo141.gif

מעדיף לדבר על "יצאניות" ולא על "זונות". לעצם העניין, יש את "סיפורה של באשה" של בשביס זינגר, וגם ברכט כתב על יצאניות, למשל, "הבלאדה על חנה קאש". בישראל, הספר יחיד שאני מצליח לחשוב עליו, הוא "שווים ושווים יותר" של סמי מיכאל, שבו אהבת נעוריו של המספר הופכת ליצאנית.

 

[shellyland]

זה כי אני אדם שיפוטי ../images/Emo141.gif

ולכן אני מעדיפה את המילה "זונה" ולא כל מיני התפתלויות והתחמקויות מהדבר האמיתי, כמו "יצאנית" או "נערת ליווי" או "נערת טלפון" או "אשה עובדת" וכיו"ב, שהופכות את הדבר הזה לכאילו יותר נקי ומכובד. פוליטיקלי קורקטנס - לא בבית ספרי! האמת, אם כבר מילה חלופית, אז "פרוצה" הכי מתאים בעיני, כמה שהמילה הזאת קשה.