שאלה/בעיה פסיכולוגית

[nutmeg]

אשאל אותך בחזרה

מה את מוכנה לעשות?

 

[leeloo]

שאלה/בעיה פסיכולוגית

יצא לכם במקרה להתקל בסוג של אנשים מזן כזה שלמרות שאין הרבה רע בחייהם, להפך, הרבה יגידו שהיו מתחלפים איתם ברגע, והם בכל זאת מחפשים לשקוע במרה? כלומר, הם מחפשים סיבות להיות עצובים, מחפשים מה בכל זאת רע להם, לא מסוגלים להיות מסופקים לגמרי. השאלה היא האם זה מרחמים עצמיים וכיצד ניתן לעזור לאנשים עם רגשות שכאלה? וממה זה באמת נובע?

 

[shellyland]

כן

אני כזאת.

 

[murmur]

|מרים את היד|

נובע מבטחון עצמי נמוך ומההרגשה שתמיד צריך להיות לך רע... תודה שהעלת את זה

 

[leeloo]

תודה לך ששיתפת...

 

[nutmeg]

כן

זה הגיע עם ההגירה מפולניה. אסור להיות שמח כדי שהשכנים חס וחלילה לא יחשבו שטוב לך ויעשו לך עין הרע. לא ניתן לעזור לאנשים הללו - לפחות לא במובן שאת חושבת. להפיג את הדכדוך יהיה כמו לכרות את יד ימינם. הדבר היחיד שהצליחו לשכלל לדרגת אומנות. הדבר היחיד עליו הם יכולים לסמוך שתמיד (אבל תמיד) יהיה שם עבורם - מוכר (גם אם לא תמיד כל כך חביב) וזמין תמיד. מה לא ברור?

 

[shellyland]

לא-לא! זה בכלל לא זה! את לא מבינה!

לשכנים ולעין-הרע שלהם אין שום קשר לזה. למרים קוץ יש ספר נפלא שנקרא, אאל"ט, שלא תגידי שלא אמרתי לך, ויש שם פרק נפלא בו היא מספרת על אמהּ הפולנייה והיא מפרטת שם כמה קווי-יסוד בהוויה הפולנית. אחד מהם הוא מנגון ביטול-האושר. היא מתארת שם איך לכל פולנייה יש מנגנון פנימי כזה, שמחובר הישר אל מרכז האושר שלה. ברגע שהיא חווה משהו שדומה לסיפוק או שמחה, מייד נדלק הכפתור שמשדר למוח מסר בסגנון: "טוב לך, הא? מה קרה? כבר אין לך יותר צרות בחיים? נגמרו הבעיות? הכל כבר מושלם אצלך?" אני לא מצטטת במדיוק, אבל זה העיקרון. תחושת הכישלון וחוסר הסיפוק העצמי היא כה חזקה, שצריך הרבה מאוד מודעות עצמית ורצון עקשני בשביל לשנות אותה. וגם אז זה נחווה בעיקר כבריחה מהמציאות ולא כתחושת סיפוק אמיתית. וללילו: את צריכה להבין שגם מה שנראה לך (ולכולם) מבחוץ יפה, מושלם ומעורר קנאה (שלא לומר - הערצה) הוא לא תמיד כזה גם מבפנים. לא חשובות הסיבות. במקום לנסות לשנות את זה או "לשכנע" את מי שלא יהיה שזו טעות, נסי להבין מאיפה זה בא ולהתחבר לכאב. לא לרחם - להבין. להאמין. רק כך תוכלי באמת לעזור. בהצלחה.

 

[המוזרה]

וחוץ מזה

סבל ועצב זה עניין סובייקטיבי. רק הערב דיברתי עם חברה, לכל איש כואבת היבלת על האצבע הקטנה שלו הרבה יותר מהגידול הסרטני של השכן. כלומר הבעיה שלי תיראה לי תמיד (טוב, כמעט תמיד - תלוי ברמת הקרבה) חמורה יותר מזו של האחר, כולם ייראו מאושרים ושמחים ואני אמשיך לסבול. יהיו כאלה שיגידו שהצרות שלי הן "צרות של עשירים" אבל אלו עדיין הצרות שלי. חוצמזה שלמדתי בחיים שלא רצוי להשוות חיצוניות של מישהו אחר לפנימיות שלי.

 

[dana2909]

אהבתי את הניסוח

היבלת והגידול הסרטני של השכן.. וזה נכון, לגבי כולם לא רק לגבי פולנים. אני גם חושבת שזו דרך של אנשים מסויימים להשיג תשומת לב. הם נורא מדוכאים, ואנשים טובים ונחמדים כמו לילו באים ומתעניינים בשלומם ואיך אפשר לעזור להם.

 

[קוליפון]

כמו הפעמון של בולבול הקבולבול../images/Emo6.gif../images/Emo35.gif

 

[leeloo]

נוטמג,

יש הסבר לאנשים שלא באו מפולין? אני לא מאמינה שאין לזה כל הסבר פסיכולוגי (אבל שי תיאר את זה טוב שזה נובע כנראה מבטחון עצמי נמוך) שיאפשר להתגבר על הבעיה הזו. ואני לא מדברת על בעיות שנראות מבחוץ כאילו הכל בסדר, אלא פשוט שאנשים כאלה לא מצליחים להגיע לידי סיפוק בחייהם, כיצד ניתן להנחות ו/או לעזור להם לשפר את ההרגשה?

 

[giulietta]

אנשים שגדלו עם חסך כלשהו

תמיד ישאר בור פעור בנשמתם, ולא משנה כמה הם יצליחו ולאילו הישגים חומריים, אינטלקטואליים או חברתיים, הם יגיעו. תחושת החסך הזה, של תינוק רך שזקוק למשהו וצרכיו לא נענים, או לא נענים בזמן ובמידה מספקת, היא תחושה שצרובה באדם. לעתים החלל הזה מצטמצם קמעא אבל ההסתכלות הבסיסית על העולם כעל מקום שלא ממלא את הצרכים שלי, הסתכלות זו כנראה לא חולפת לגמרי. אה, ושלום, נעים מאד

ג'ול

 

[shellyland]

../images/Emo45.gif

ברוכה הבאה

כיף לראות אותך (גם) פה!

 

[nutmeg]

זו דרך אחת להסביר

מניע פסיכולוגי - אותו חסך, אותו בור ללא תחתית... ואותה התעקשות לעבור את החיים עם הדרישה שמישהו אחר ימלא אותו. תחושות "צרובות" לא בהכרח חייבות להיות התחושות המובילות מבחינת המניע התפקודי. יש אנשים שמסתובבים עם חסכים ומציאות חיים מאוד עגומה ובכל זאת לא נמצאים בעמדת "החסר תמיד". ובכלל - אחד הטריקים למלא חסכים הוא להתחיל לתת לאחרים. פשוט ככה! פרדוקסלי לאללה, אבל עובד. כל אלו שנגעו להם שתו להם אכלו להם ולא נתנו להם - מרגע שהם מתחילים לתת מעצמם ולא רק מחפשים להתמלא מבחוץ, הם מגלים שלצד החסכים גם יש להם מה לתת. חווים לא רק "אין" אלא גם "יש".

 

[shellyland]

../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo24.gif

איך את תמיד יודעת להגיד את הדברים האלה?

 

[משבר אמון]

כל כך צודקת../images/Emo70.gif

 

[nutmeg]

אז ככה

לחשוב שיש משהו שאת יכולה לעשות על מנת לשפר הרגשה של מישהו זה כמו לשים בידייך את האחריות למצב הרוח שלו. זה לא עובד. יש כל מיני הסברים פסיכולוגיים - למשל אנשים שמוקד הכוח המניע של החיים שלהם נמצא בחוץ. הם רק במקרה היו שם ונדבקו במצב רוח רע בגלל הנסיבות - אילו הנסיבות היו אחרות גם הם היו במקום אחר. אלו אנשים שמצפים שהסביבה תעשה למענם, אנשים שלא לוקחים אחריות על עצמם והחיים שלהם אבל בקלות מפילים אחריות על אחרים, הם המועמדים הראשיים לתפקיד הקרבן. כשלא לוקחים אחריות על כלום קורים שני דברים עיקריים: 1) נכנסים לעמדת "קרבן הנסיבות". החיים קורים לו כשהוא עומד בצד ומחכה למשיח. 2)תמיד (אבל תמיד) יש את מי להאשים כי הרי הם לא עשו כלום, רק עמדו שם בשקט וחיכו למשיח. נגזרות אחרות של עמדת הקורבן הם: passive agressive אשמה והאשמה וכמובן חוסר סיפוק - כי הרי הם לא היו מעורבים בשום דבר באמת, ממה יש להם להיות מסופקים?

 

[משבר אמון]

../images/Emo45.gif ו../images/Emo31.gif נאט, זה לא פשוט

כמו שאת מתארת את זה.. קצרה היריעה, ואני לא יכולה כרגע להשקיע בלהעביר לכתב את מחשבותיי בנושא, ואת הניסיון שיש לי בדיוק בתחום הזה, אבל המשפט "למשל אנשים שמוקד הכוח המניע של החיים שלהם נמצא בחוץ. הם רק במקרה היו שם ונדבקו במצב רוח רע בגלל הנסיבות - אילו הנסיבות היו אחרות גם הם היו במקום אחר" הוא בעייתי, לדעתי. חלקו הראשון מתאר אותי באופן כמעט מדויק. אבל! זה לא אומר שאני מאשימה את הנסיבות במה שקורה לי, ולא לוקחת אחריות על עצמי. זה אומר שאין לי פילטרים, שאין הפרדה ביני לבין מי שמולי. זה אומר שאם חברתי לעבודה מגיעה במצב רוח רע בבוקר, אני בטוחה שהיא כועסת עלי. זה אומר שאם מישהו הולך מולי במסדרון, ולא מחייך היום - למרות שאתמול כן חייך - אני מנסה לנבור בזכרוני מה עשיתי כדי להכעיס אותו. זה באמת רק על קצה המזלג, ואני יכולה להרחיב, בזמן ובמקום המתאימים, אבל הפואנטה היא שכשיש חור קטן בתחתית האוקיינוס, כל המים שבעולם לא יצליחו למלא את האוקיינוס. לעולם. הוא אמנם יהיה כחול, ויפה, ועשיר במים, אבל תמיד יהיה הטפטוף שיגרום לו להיות לא לגמרי מלא. כלומר, אני אגיע, בשלב מסוים של חיי, הרבה מאוחר מדי, לדעת - שכלית, לא אמוציונלית - מה יש בי, אבל תמיד תמיד יישאר לו ההרהור המנקר הלא מרפה שאומר "אני לא מספיק... (חכמה/שנונה/מצחיקה/יפה/מעניינת/וכו')"

 

[nutmeg]

מי אמר שזה פשוט?

בניסוחים שלי אני בכוונה הולכת לקיצוניות כדי להדגיש נקודה מסויימת. דווקא את מתארת מצב שונה של מישהי שחושבת שהכל קשור בה. מישהו לא מחייך - זה קשור בך; למישהו יש מצברוח זיפת - זה קשור בך... באמת נראה לך שאנשים מתעסקים בך כל היום? למה נדמה לך שאת כזו חשובה? (או למה נדמה לך שאם את מתעסקת כל היום במציאת פגמיך, גם אחרים עושים זאת?) אמנם במציאות יכול להיות מצב שלפעמים זה קשור בך, אבל ראבאק - יש לאנשים חיים ומחשבות גם על דברים אחרים, לא? גם לא עלה על דעתך לברר מה קורה אצל אותו מצוברח באותו יום? אולי הוא זקוק דווקא לאמפתיה שלך לחיבוק או להקשבה שלך ולא להנחות המוקדמות שזה קשור בך ואת "אשמה". מה שאת מתארת הוא מעין תחושת "פגם" שתפסה יותר מקום ממה שראוי שתתפוס בין שלל התחושות שיכולות להיות לך. הרי גם לאנשים שהם לא פרפקט יש מקום בעולם, וגם לאנשים שהם לא שיא השנינות, הצחוקים והעניין יש זכות קיום, לא? הטפטוף של האוקיאנוס מטריד אותך? הוא הרי יכול לטפטף למשך כל ימי חייך ועדיין יהיו בו מספיק מים לתמוך באקולוגיה שלמה! או שמא שכחת שהוא מוזן באופן תדיר וסדיר? אבל, לא! בעיניך מספיק שיש ליקוי קטנטן כדי להכניס אותו לקטגוריית ה"פגומים" ומאותה נקודה גורלו בעיניך נחרץ. הכל או לא כלום. שחור או לבן. פגום או פרפקט. לחיות או לחדול... לא על זה דיברתי למעלה. זו כבר אופרה אחרת לגמרי.

 

[משבר אמון]

../images/Emo2.gif טוב, כנראה ש ../images/Emo2.gif

תפיסות עולם שלמות אי-אפשר להעביר בצורה מדויקת בכתב, ובכל זאת אנסה. למרות שרוח קרבית מעט עלתה מדברייך ("באמת נראה לך שאנשים מתעסקים בך כל היום? למה נדמה לך שאת כזו חשובה?"; "אבל, לא! בעיניך מספיק שיש ליקוי קטנטן כדי להכניס אותו לקטגוריית ה"פגומים""; "או שמא שכחת שהוא מוזן באופן תדיר וסדיר?"), אני אתייחס עניינית. מעולם לא חשבתי שאני חשובה עד כדי כך שיתעסקו בי כל הזמן. זהו בדיוק הפרדוקס. דווקא חציו השני של המשפט שלך, האפשרות ששמת בסוגריים {(או למה נדמה לך שאם את מתעסקת כל היום במציאת פגמיך, גם אחרים עושים זאת?)}, מהווה ניתוח יותר רציני ולעניין, שמצליח בחלקו לקלוע למטרה. נכון, אני עסוקה כל הזמן בלראות מה לא טוב בי (או, יותר נכון, בלא לראות את כל הטוב שבי), ולכן משליכה את זה על שאר העולם. נכון, גם לאנשים שהם לא פרפקט יש מקום בעולם. אבל, לא על זה דברתי. דברתי על עצמי. דברתי על מצב - עגום נורא - שבו אדם שיש בו - לפי תגובות גורפות של הסביבה - המון טוב. כן, שנינות, ושכל, ויכולת חשיבה, ומראה ועוד ועוד - שאדם כזה בטוח שהוא: מכוער, טפש (עד דרגת לחשוב שאני מפגרת בגיל מסוים בחיי!!!), שמן, חסר חוש הומור.. יש טעם להמשיך? זה מצב עצוב. עצוב שצריך להגיע לגיל די מכובד כדי לדעת דברים שהייתי צריכה לדעת (להרגיש) כילדה, כנערה, כבחורה. לגבי הטפטוף של האוקיינוס? שוב, למרות שתגובתך היתה מעט ארסית, גם פה אגיב ברצינות. זו היתה תשובתי לעניין שהיה בשלב קודם בשרשור, בו דובר על כך שכשיש חוסר, קשה מאוד - על אף כל ההצלחות שנרשמות ביומן החיים - למלא אותו. תמיד ממשיך לנקר הספק. תמיד אמשיך לשאול את עצמי- לא ענו לי? לא הגיבו אליי מספיק בזמן? לא חייכו אליי? זה בטח בגלל ששוב/עדיין/כרגיל שונאים אותי! זה עגום, אני יודעת. אני עובדת על זה, ואני בדרך הנכונה, חייבת לומר. התשובה שלך היתה לא מאוד פיירית, אבל - I will survive ..