אני חושב שנשוא זה עניין שהוא אקסקלוסיבי
לעברית זה חלק משפט שפשוט מחדש לך משהו. למשל במשפט "הים כחול", העובדה שהוא כחול היא שמחדשת לך משהו על הנושא (הים), כלומר "כחול" זה הנשוא. לעומת זאת במשפט כמו "יוסי אכל את התפוח", "אכל" זה הנשוא כיוון שזה מחדש על מה עשה יוסי עם התפוח, וגם בגלל שלתפוח יש כבר תפקיד - מושא ישיר אם נשנה את המשפט הנ"ל ל"יוסי אכל תפוח" ובכך התפוח יהפך ללא מיודע, זו כבר בעיה, לדעתי. במקרה הזה, אני חושב שמחלקים את זה לפני: יוסי - נושא, אכל - נשוא, תפוח - לוואי. אולי זה בגלל ש"תפוח" אפשר להוריד וישאר משפט הגיוני "יוסי אכל", ולעומת זאת, משפט כמו "יוסי אכל את התפוח", אי אפשר להוריד "התפוח", בגלל שישאר לנו "יוסי אכל את", ואז זה לא משפט דקדוקי