יש לנו פה כלבת רוטוויילר
אם יש כלב שיצא לו שם רע, הרי זה הכלב הזה. אנשים מתייחסים אליה כאילו היא מינימום נמר רעב שברח מגן חיות. מתרחקים, חוצים את הכביש, לא נכנסים לחצר, דורשים שנסגור אותה בחדר כתנאי להיכנסם לתקן מכשירי חשמל מקולקלים. בקיצור, אימת האדם. והיא, היא מה-זה מאמי. רק אהבה היא רוצה, כמו כולם. כל מי שנכנס, היא ניגשת אליו בזנב מקשקש, מחייכת אליו ומושיטה לו כדור טניס, שיזרוק לה, מרחרחת, מלקקת, מושיטה גב לליטוף. אם היא כבר טורחת לעשות טובה ולרדוף אחרי איזה חתול תורן, אז כשהמרדף מגיע לאיזה דד-אנד, החתול מסתובב, מקמר מולה את הגב ומביא לה חתיכת "פנס" בפרצוף והיא לא חושבת בכלל לתפוס אותו או משהו. היא חוזרת הביתה בוכייה ומדממת עם זנבנב בין הרגליים, סוֹ טוּ ספּיק. (זה כי אין לה זנב ממש. הוא ככה גזור כזה) טוב, אז נסחפתי קצת, אבל יש פה פואנטה. המבינים אומרים, שזה כלב שנוח להשפעה. אם מגדלים אותו ערסים (זה מילה של המבינים, לא שלי), אז יוצא ממנו חיה, ואם מגדלים אותו עם יותר אהבה והבנה, אז יוצא ממנו פודל. (אוף ועכשיו החמאתי לנו) בקיצור, בנוסף לרוטוויילר יש לנו פה גם קטנה אחת בת שנה. הן מסתדרות נהדר, אגב. זו דופקת עליה בלי הכרה, וזו שוכבת ופוקחת לעברה עין תורנית. זו מושכת לה באוזן, וזו מושיטה לה את האוזן השנייה. ובתמורה כשזו אוכלת, היא תמיד תיתן איזה ביס או שניים לזו, ותתפרץ בצחוק מתוק למראה הלעיסה של ההיא. ומה אני רוצה להגיד? אני רואה את הקטנה הזאת, עם שמחת החיים שלה, עם החיוך הממיס, עם הנכונות לצחוק מכל שטות, עם היכולת המופלאה להפוך כל פעולה הכי שגרתית למשחק שמביא לה הנאה, ואני יודעת, בידיעה עמוקה, שיצר האדם טוב מנעוריו. אולי, אם מגדלים את האדם הזה ערסים, אז יוצא ממנו חיה. אבל אם מגדלים אותו באהבה ובהבנה, יוצא ממנו פודל.

<שיו כמה כתבתי!>