אני יכול לנסות...
קשה תמיד להסביר, ואחרי הכל זה עניין של טעם, אז אני אנסה להסביר בהתאם לטעם שלי גם אם המינוחים הם כלליים יותר... קודם כל זאת כתיבת שירים לדעתי. אני מדבר בעיקר על לחנים, כשבטקסטים אני מודה שאני לא כ"כ מתעמק. טורי משעממת אותי קצת והיא גם מאוד אמוציונלית בכתיבה שלה, מה שבעיני מביא לתוצאה העגומה של שירים שפשוט לא כתובים בחכמה ולכן די משעממים. אבל קייט יקירתי השירים פשוט בנויים ממש מדהים, ונראה לי שבכלל במציאות של היום אנשים קצת שכחו איך לכתוב שיר טוב. אני תוצר תרבותי של שנות השמונים ועם כל הלעג לעשור הזה מה שאני קיבלתי משם זה בכל זאת איזושהי ראייה פשוטה על איך ששיר צריך להישמע. טורי לא כ"כ מעניינת אותי בהקשר הזה. היא לכאורה מנסה לרגש, וכאמור היא גם אמוציונלית מאוד, אבל כדי לרגש צריך הרבה פעמים גם להלחין ממש בצורה מושכלת. שתיהן אגב פסנתרניות, ואני חושב שקייט בוש ישבה לא פחות עם הפסנתר ופשוט הלחינה את הדברים שהיא שרה. אצל טורי זה יוצא הרבה פעמים מהבטן וזה בעיני לא בהכרח טוב. וחוץ מזה. אני יודע שגם טורי עושה נסיונות מוסיקליים, יש לה פלירטוטים עם אלקטרוניקה ורואים שיש לה כוונות טובות. אבל בעיני הניסיוניות המוסיקלית של קייט היא פשוט מדהימה וגם באמת מאוד מעניינת בסופו של דבר. אלבומים כמו The Dreaming ו Hounds of Love הם דוגמה מאלפת לזה. אני לא זוכר את הפרטים המדוייקים אבל לקראת התקופה הזאת היא התחילה לחקור מיכשור אלקטרוני ובעיקר שימוש בסמפלר שהיה אז די בתחילת דרכו בפופ. מהבחינה הזאת היא אמנית אמיתית בעיני, כי את התוצאה אפשר ממש לראות באלבומים שלה אז. מי שמכיר זוכר אולי שקולות הרקע הגבריים באלבומים שלה אז היו בעצם סימפול של הקול שלה עצמה ומשחק איתו. ככה שאם רוצים לחפש גם גישה פמיניסטית אמיתית אני חושב שלצעד הזה יש משמעות הרבה יותר מעניינת ופורצת גבולות מאשר זה שטורי מציעה. זה רק חלק מהעניין אבל בערך עיקרי הדברים שאני חושב. הם מגיעים מתוך היכרות מעמיקה יותר עם קייט מאשר עם טורי, אבל אני לא יכול להגיד שלא נחשפתי מספיק לטורי. קשה לפספס אותה ברדיו וב MTV, ובמקרה גם חברתי שאיתה ביליתי 4 שנים מחיי עדיין אוהבת אותה מאוד. לא משנה כמה באמת ניסיתי, מה ששמעתי לא ממש גרם לי לרצות ולהמשיך לחקור. ודרך אגב, עוד לא הפלגתי מספיק בשבחים על Ariel האחרון של קייט, שהוא אולי אפילו הגדול שבאלבומיה ובעיקר בוגר מאוד וממש ממש מעניין.