רשמים מסיני ומאילת
ביום שבת ירדתי לאילת לחצי חד-יומי (צהרים - לילה). וראשית רשמים מסיני - סיני ריקה לגמרי, הן המלונות והן החופים. ואיך אני יודע תשאלו? אז הנה: ירדתי בטיסה ואני רגיל שבתנאי רוח מסויימים, המטוס מדרים מעבר לשדה התעופה, מסתובב ונוחת מדרום לצפון. כך שלא התפלאתי לראות לקראת הנחיתה את המצפה התת ימי מתחתי. כשעברנו מעל מלון הנסיכה ללא כל סימן לסיבוב זה היה מוזר. מייד לאחר מכן ראיתי את מסוף הגבול ואחרי עוד כמה שניות את אי האלמוגים. אז כבר פניתי בלחץ לדיילת והפנתי את תשומת ליבה למיקומנו. ותשובתה כמובן: "אל תדאג, זה בסדר". חולפות להן עוד 5-6 דקות ואנו שועטים בדרכנו דרומה, בלי היסוס ובלי פקפוק. מתחתנו כאמור חופים ומלונות ריקים. ברגע זה נזכרתי שכשעשיתי את הבדיקה הבטחונית עמד לפני תייר שהבודק שאל אותו המון שאלות. התמונה שיש לי כרגע בראש היא של מישהו מכוון אקדח לרקתו של הטייס ולוקח אותנו לסודן או עיראק או מדינה ידידותית אחרת - ואני בסה"כ רציתי קצת לצלול... שוב פניה אל הדיילת, הפעם בטון יותר לחוץ תוך שמצטרפים גם נוסעים אחרים - והיא בשלה - "אל תדאגו זה בסדר". רק אחרי כ-10 דקות שנראו כמו נצח התחיל המטוס להסתובב שמתחתנו בוהקים בריקנותם המלונות של נואיבה. לסיכום, ראו הוזהרתם. ולאילת: נחיתה, הגעה מהירה לסנובה, לחמדה המקסימה, ולצוות הנהדר - כל כך כיף לפגוש אותם כל פעם מחדש. אני נרגע עם מרק מדהים של האני ופוגש את סושי וסשימי לתכנון צלילה. אני חושב בלב שאני מקווה שסושי, הדייבמאסטר הטרי לא ינג´ס בזמן הצלילה (ר´ כפיית תרגול של דולפינה לא מזמן), אבל לא אומר דבר. הצלילה סנובה ודרומה יפיפייה - דגים, אלמוגים ומים לא קרים בכלל - אני עם חליפה קצרה 2.5 ממ. כשיוצאים מהמים סשימי מבררת אצל סושי מדוע בקושי הסתכל עלינו. תשובתו המוחצת של סושי היא שהוא למד בקורס איך להסתכל על הקבוצה בלי שהאנשים ירגישו שהוא מסתכל. כשאנחנו מביעים פקפוק מסויים הוא אף מסביר לנו את התנוחה המיוחדת שבה דבר זה נעשה (פרטים אצלו - אני לא מסגיר סודות מקצועיים בלי תשלום ראוי). אוקיי, יאללה, בסדר. ארגון ציוד, ארוחה קלה במסעדה וקדימה הביתה. איזה כיף, יש עוד קצת חנקן לעוד קצת זמן.
ביום שבת ירדתי לאילת לחצי חד-יומי (צהרים - לילה). וראשית רשמים מסיני - סיני ריקה לגמרי, הן המלונות והן החופים. ואיך אני יודע תשאלו? אז הנה: ירדתי בטיסה ואני רגיל שבתנאי רוח מסויימים, המטוס מדרים מעבר לשדה התעופה, מסתובב ונוחת מדרום לצפון. כך שלא התפלאתי לראות לקראת הנחיתה את המצפה התת ימי מתחתי. כשעברנו מעל מלון הנסיכה ללא כל סימן לסיבוב זה היה מוזר. מייד לאחר מכן ראיתי את מסוף הגבול ואחרי עוד כמה שניות את אי האלמוגים. אז כבר פניתי בלחץ לדיילת והפנתי את תשומת ליבה למיקומנו. ותשובתה כמובן: "אל תדאג, זה בסדר". חולפות להן עוד 5-6 דקות ואנו שועטים בדרכנו דרומה, בלי היסוס ובלי פקפוק. מתחתנו כאמור חופים ומלונות ריקים. ברגע זה נזכרתי שכשעשיתי את הבדיקה הבטחונית עמד לפני תייר שהבודק שאל אותו המון שאלות. התמונה שיש לי כרגע בראש היא של מישהו מכוון אקדח לרקתו של הטייס ולוקח אותנו לסודן או עיראק או מדינה ידידותית אחרת - ואני בסה"כ רציתי קצת לצלול... שוב פניה אל הדיילת, הפעם בטון יותר לחוץ תוך שמצטרפים גם נוסעים אחרים - והיא בשלה - "אל תדאגו זה בסדר". רק אחרי כ-10 דקות שנראו כמו נצח התחיל המטוס להסתובב שמתחתנו בוהקים בריקנותם המלונות של נואיבה. לסיכום, ראו הוזהרתם. ולאילת: נחיתה, הגעה מהירה לסנובה, לחמדה המקסימה, ולצוות הנהדר - כל כך כיף לפגוש אותם כל פעם מחדש. אני נרגע עם מרק מדהים של האני ופוגש את סושי וסשימי לתכנון צלילה. אני חושב בלב שאני מקווה שסושי, הדייבמאסטר הטרי לא ינג´ס בזמן הצלילה (ר´ כפיית תרגול של דולפינה לא מזמן), אבל לא אומר דבר. הצלילה סנובה ודרומה יפיפייה - דגים, אלמוגים ומים לא קרים בכלל - אני עם חליפה קצרה 2.5 ממ. כשיוצאים מהמים סשימי מבררת אצל סושי מדוע בקושי הסתכל עלינו. תשובתו המוחצת של סושי היא שהוא למד בקורס איך להסתכל על הקבוצה בלי שהאנשים ירגישו שהוא מסתכל. כשאנחנו מביעים פקפוק מסויים הוא אף מסביר לנו את התנוחה המיוחדת שבה דבר זה נעשה (פרטים אצלו - אני לא מסגיר סודות מקצועיים בלי תשלום ראוי). אוקיי, יאללה, בסדר. ארגון ציוד, ארוחה קלה במסעדה וקדימה הביתה. איזה כיף, יש עוד קצת חנקן לעוד קצת זמן.
