אופס... נקטע ../images/Emo8.gif
אני מתנצל מראש: זה יהיה קצת ארוך, אולי בהמשכים. אז לקחנו אוטובוסים ומונית שרות כמה דרום שיכולנו, וזה הביא אותנו לעיירה בשם KONSO. משם לא ממש ידענו לאן להמשיך (לא היה קיים בכלל לונלי פלאנט של האזור
) אז התיישבנו ליד הדרך וניסינו לתכנן מה הצעד הבא- או שמא הרבה צעדים כי תמיד היינו מוכנים ללכת ברגל במרה הצורך. ניגש אלינו ברנש חביב שדיבר אנגלית טובה מאוד בשם DINOTE KUSIA ופתח איתנו בשיחה, שרובה נסב על מה אנחנו רוצים לראות. ככה התגלגלה השיחה על כל השבטים באזור, והוא מספר לנו עליהם ועל מנהגיהם ובאיזה אזור הם נמצאים והבנו מדבריו שהוא שימש בעבר מורה דרך לזוג בחורות שעשו ספר צילומים (ובאמת כשחזרנו וקנינו את הספר המדהים AFRICAN ARK מומלץ מומלץ בחום כל מי שיקרא אותו ירצה לקנות מחר כרטיס טיסה לכמה חודשים באתיופיה- באחריות- חפשו באמזון כדי להבין על מה מדובר. בקיצור, הבחור הנ"ל מופיע ברשימת ההקדשות של המחברות). כעבור כמה שעות המתנה נעצרה משאית ממשלתית והוא דיבר קצת עם הנהג ואמר לנו "מהר, תעלו היא תיקח אותכם למקום טוב". ככה, בלי לדעת שום דבר, לאן ואיפה המשאית נוסעת- עלינו עליה. המשאית נסעה, ונסעה עד שמתישהו באמצע הלילה נעצרה והנהג בתנועות ידיים (הוא דיבר אורומו, שפה שבשום אופן לא הצלחנו להבין אפילו מילה אחת) הסביר לנו- "זהו, עד כאן". חושך מוחלט, ואנחנו בתוך כפרון ממש קטן, עשוי כולו בקתות קש וגדר קוצים מסביב. אין אפילו מבנה לבנים אחד או צריך נורמלי, אבל מזהים את האותיות האמהריות של "בית אוכל" ובעל המקום נותן לנו לישון בתוך חושה הכי מצ'וקמקת שיכולים לדמיין. אבל אנחנו סחוטים ונרדמים מיד. בבוקר, מתעוררים מהשמש שחודרת דרך כל הענפים של קירות החושה, יוצאים החוצה ומגלים שאנחנו על גדת נהר- האומו. איפה? אין לנו שמץ של מושג. נאדה. סריקה מהירה לכל הכוונים ואין שום סימן לאיזה מיסיון או מקום לברר בו בכלל איפה אנחנו בדיוק. היתה לנו מפה 1:500,000 של האזור ובו מופיעות בקושי עיירה אחת- JINKA- בכל האזור ולפי הגודל זה לא הגיוני שזה יהיה המקום שלנו. החלטנו לעשות סיבוב בכפרון, והלכנו בשביל המרכזי כשלפתע במרחק של איזה 50 מטר מאתנו- קבוצה של איזה 100-200 אנשים- כולם ערומים כביום הוולדם כשהגוף שלהם צבוע באבקה לבנה וצהובה, על ראשיהם מעין כיפות חימר בצבע כתום בוהק ונוצות שזורות בתוכן. אה כן- הם היו חמושים חלקם ברובים, אחרים בחניתות ארוכות ובמקלות. טוב, כל הדבוקה הזאת מתחילה להתסער עלינו ואנחנו (אני וחברה שלי) פשוט קפאנו במקום בלי יכולת לזוז. הם מסתערים לכוון שלנו, רוקעים ברגליים ומנפנים בככלי הנשק וצורחים כאחוזי אמוק... ואז עוברים אותנו, מתעלמים לחלוטין מקיומנו, ממשיכים בהסתערות הדמיונית שלהם עוד איזה 50 מטר, נעצרים ושוב חוזרים לנקודת ההתחלה ופשוט מתפזרים. אין לנו מושג מה מהות הטקס ולכבוד מה (בטוח שלא היה קשור אלינו כי הם התחילו לפני שראו אותנו וממילא התעלמו מאתנו). המשכנו לטייל בכפר והגענו לרחבת שוק פתוח ושם מתקבצים אנשים מכל כפרי הסביבה- ערבוביה עצומה של אנשי שבטים, לכל שבט לבוש משלו, תסרוקות משלו, תבניות שונות ומשונות של צלקות וקעקועים לקישוט, נוצות, חרוזים וכל מה שאפשר להעלות על הדעת- המראה הכי פראי והכי מדהים והכי פראי שיצא לנו לראות באפריקה. על הנהר יש שרידים לכבל שהחזיק פעם מעבורת, ולפי מעט המילים שיצא לנו לדבר עם שני אנשים שדיברו בקושי אמהרית הבנו שלמקום קוראים אולי OMORATE או KELEM BOTA, והמעבורת- אחת הבודדות שבכלל חצו את נהר האומו- הושמדה במלחמת האזרחים. כעבור יומיים של שיטוטים לאורך הכפרים בגדת הנהר, ניגש אלינו ילד ואיכשהו מסביר שיש רכב שמתקרב ואנשי המקום נותנים לנו להבין שבא רכב רק פעם בהרבה ימים ומפצירים בנו לעלות. מהנהג מצליחים להבין שהיעד כנראה JINKA ושזה איזה 2 ימי נסיעה. עולים על ארגז המטען מאחורה ונוסעים בלי להיות בטוחים איפה היינו ולאן הולכים. כעבור לא הרבה זמן מופיע עוד רכב מאחורינו וכל הזמן צופר ומהבהב עם האורות כאילו לסמן משהו- הנהג בתגובה שם גז ומתרחק מהרכב עוד יותר. לפנות ערב, עצרנו לישון באיזו עיירה שאני אפילו לא זוכר את שמה, אבל יש שם בית של זוג אנתרופולוגים גרמניים שחיים שם יותר מעשור. לצערנו אף אחד לא היה בבית. הסתובבנו בכפר, שגם הוא עשוי מאוהלי קש והתחלנו לצלם את אנשי השבטים. יש לציין שבלא מעט מקומות באפריקה המצלמה נתקלה בעויינות גלויה לעיין- ואתיופיה לא יוצאת דופן. בלא מעט מקומות זרקו עלינו אבנים כשראו את המצלמה, באחרים סילקו אותנו- ובכלל צריך המון זהירות. רוב הזמן השתדלנו לצלם בהחבא, תוך שימוש בזום מקסימלי (היתה לנו רק עדשה בודדת 28-200 כדי לחסוך במשקל ומקום) ובכלל- פילם זה משהו יקר המציאות באזורים האלה- אין בכלל חנויות מכל סוג שהוא... לפתע, תוך כדי שאנחנו מצלמים בסתר ניגש אלינו אדם עם חולצה צבאית מרופטת ובלויה לחלוטין- וערום בפלג גופו התחתון, חמוש ברובה קלצ'ניקוב ומבקש מאתנו את ה-PERMIT. למי שלא יודע, PERMIT היה מעין אישור מעבר שהיה צריך בתקופה של הקומוניסטים ובלעדיו לא היה ניתן לנסוע לשום מקום. אבל אנחנו היינו באנרכיה שאחרי מפלתו של מנגיסטו, רק שהשמועות על סוף השלטון בכלל לא הגיעו לאזורים הנידחים האלה. בקיצור, אין לנו שום פרמיט ולא בטיח, אז שולפים דרכון ומצביאים על הויזה לאתיופיה שכתוב בה באמהרית ומקווים שזה יעשה את הקסם. "השוטר" לא מתרגש ואומר לנו "SPY SPY" יעאני מרגלים, ומחרים לנו את התרמילים. אנחנו כמובן נלחצים כי זה לא בדיוק המקום שכדאי להסתבך בו- במקום כזה נידח אפילו אין סיכוי שהוא רוצה כסף כי אין מה לעשות שם עם כסף, פשוט אין שם כלום. למזלנו, תוך נסיון הדברות מגיע הרכב שהזכרתי קודם (גם הם עצרו בשביל הלילה) ויורדים ממנו שני גברים ואשה- לבושים בהידור, וברור שמדובר באנשים חשובים. הם דיברו אנגלית ואיטלקית שוטפת, ותוך 2-3 דקות הם משחררים אותנו מהשוטר. מסתבר, שהם בכלל מגיעים מאריתריאה (בקצה השני של אתיופיה) והם סוכני ביטוח שהלכו לחקור איזו שריפה בחווה ממשלתית בדרום הרחוק. לשמחתנו הם נוסעים לג'ינקה ומציעים לנו לשדרג את הארגז הפתוח של הטנדר בו נסענו לטובת ישיבה בתוך הלנד קרוזר שלהם- הצעה שלא יכולנו לסרב לה. מגיעים לג'ינקה. המשך יבוא
