רצף מחשבות
נראה כאילו ההודעות כאן הן לא מדגם מייצג, כי לא ראיתי הודעה אחת שנכתבה ע"י גבר.. אך מצד שני יכול להיות שלא התעמקתי מספיק.. בכל אופן, רציתי לומר שני דברים, האחד הוא שיש לי, כנראה, איזהשהו סוג של דכאון (והלייבל ממש לא משנה..), והשני הוא שאני לא מיוחד. זה מה שאמרתי לאנשים מאז שהבנתי את זה- אף אחד הוא לא באמת מיוחד.. החיים קשים עבור כולנו.. גם אם נדמה שלמישהו הכל הולך פיקס, אז זה לא המצב, כי אין "מושלם" בעולם הזה. רגשות זה לא משהו שאפשר באמת למדוד. אם יש לי 100 ש"ח ולשכן שלי יש 200 ש"ח, אז זה אובייקטיבי להגיד שיש לו פי 2 יותר ממני, אבל אם עיקלו לו ת'בית ואותי הכניסו לצינוק אז אי אפשר להגיד שאחד מאיתנו סובל יותר מהאחר, וכנ"ל ברגשות "חיוביים". אם הייתי כותב למה אני כ"כ מאמין שהחיים שלי הם לא-משהו, בלשון המעטה, אז בטח הייתי מקבל תגובות כמו "אתה חי בסרט", "לא נשאר על מה להתבכיין בעולם?", או "המצב שלי יותר קשה, בוודאות", אבל איש בסיבותיו יחיה. וכמו כל דבר בחיים (למעט הקיום הפיזי עצמו), גם לזה אין סוף. תמיד יהיו עוד אנשים עם עוד בעיות, ועוד לבבות טובים שירצו לעזור ועוד כאלו שייכשלו. בחייאת- מה הטעם להמשיך לנקות את הבית אם הוא כל הזמן מתלכלך ממילא? זו שאלה רטורית, כך שאין מה לענות עליה. כל תשובה אינטואיטיבית תהיה בנוסח "כי ככה זה החיים", וזה בדיוק מה שמבאס אותי. אז סבבה- באנו לכאן ע"מ להיות אנושיים, על כל המשתמע מכך, עם דגש על היכולת להרגיש, ועוד אחד על להגשים. אבל מה אם הספיק לי? מה אם "כל המוסיף- גורע"? כמה אפשר למרוח את זה, למשוך את זה עוד ועוד? כמו סליל של חוט שלא נגמר.. תודה לאל שמתישהו יהיה לזה סוף, ונראה לי שגם תודה שאני לא יודע מתי זה יהיה. אני אדם סבלני, יחסית, אך אני כבר משתוקק להשתחרר מהכבלים. אולי בסיומו של חג החירות הזה יקרה משהו לעולם? הוא הרי גם ככה, כמונו, מתחרפן מיום ליום. וזה עוד נכתב בישראל, היכן ש(למשל) מזג האוויר הוא יחסית נוח, מה יגיד מי שחי במקומות אחרים, שקראתי שיש שם סופות והצפות ומה לא? במבחן האמת, הבנאדם תמיד יחפש לשרוד, וזה כי בד.נ.א שלו הוא מתוכנת להאמין שזה מה שנכון, אבל שוב- מה זה באמת "נכון"? למה כל הזמן להתעקש, בכח, כנגד כמעט-כל הסיכויים? מה הטעם? לעבור את א' בשביל להגיע ל-ב', כדי שאוכל לבצע את ג', וכו' וכו'.. ובסוף זה סתם ז' אחד גדול..
ואני מדגיש שוב- אני ממש לא מיוחד, ה"דפקה" היא קולקטיבית.
אז מה בסוף? (או כמו בספר בקלאסי של אנתוני בורג'ס- What's it gonna be, eh?) בסוף אני עדיין תקוע עם אותה שאלה שלא מפסיקה להטריד אותי מהיום שבו הבנתי שאני יצור אנושי- מה אני רוצה? מעצמי, מהעולם, בכלל- מה בת'כלס אנחנו רוצים? הנסיון שלי מלמד שברוב המקרים אנחנו לא באמת יודעים.. מה- שלום עולמי? שעשירי העולם יאמצו לביתם את אלו שישנים ברחוב? שאני אזכה בלוטו? נו באמת, כאילו שלא יצוצו בעיות אחרות אח"כ.. אז אולי הכוונה ועזרה? אבל ממי? ממישהו שהוא אנושי לא פחות ממני, כלומר שגם הוא מוגבל ביכולותיו? אז אולי מכח עליון, כזה שהוא אינסופי וכולו טוב ואהבה? כן, נראה לי שאישאר עם המחשבה הזאת....
נראה כאילו ההודעות כאן הן לא מדגם מייצג, כי לא ראיתי הודעה אחת שנכתבה ע"י גבר.. אך מצד שני יכול להיות שלא התעמקתי מספיק.. בכל אופן, רציתי לומר שני דברים, האחד הוא שיש לי, כנראה, איזהשהו סוג של דכאון (והלייבל ממש לא משנה..), והשני הוא שאני לא מיוחד. זה מה שאמרתי לאנשים מאז שהבנתי את זה- אף אחד הוא לא באמת מיוחד.. החיים קשים עבור כולנו.. גם אם נדמה שלמישהו הכל הולך פיקס, אז זה לא המצב, כי אין "מושלם" בעולם הזה. רגשות זה לא משהו שאפשר באמת למדוד. אם יש לי 100 ש"ח ולשכן שלי יש 200 ש"ח, אז זה אובייקטיבי להגיד שיש לו פי 2 יותר ממני, אבל אם עיקלו לו ת'בית ואותי הכניסו לצינוק אז אי אפשר להגיד שאחד מאיתנו סובל יותר מהאחר, וכנ"ל ברגשות "חיוביים". אם הייתי כותב למה אני כ"כ מאמין שהחיים שלי הם לא-משהו, בלשון המעטה, אז בטח הייתי מקבל תגובות כמו "אתה חי בסרט", "לא נשאר על מה להתבכיין בעולם?", או "המצב שלי יותר קשה, בוודאות", אבל איש בסיבותיו יחיה. וכמו כל דבר בחיים (למעט הקיום הפיזי עצמו), גם לזה אין סוף. תמיד יהיו עוד אנשים עם עוד בעיות, ועוד לבבות טובים שירצו לעזור ועוד כאלו שייכשלו. בחייאת- מה הטעם להמשיך לנקות את הבית אם הוא כל הזמן מתלכלך ממילא? זו שאלה רטורית, כך שאין מה לענות עליה. כל תשובה אינטואיטיבית תהיה בנוסח "כי ככה זה החיים", וזה בדיוק מה שמבאס אותי. אז סבבה- באנו לכאן ע"מ להיות אנושיים, על כל המשתמע מכך, עם דגש על היכולת להרגיש, ועוד אחד על להגשים. אבל מה אם הספיק לי? מה אם "כל המוסיף- גורע"? כמה אפשר למרוח את זה, למשוך את זה עוד ועוד? כמו סליל של חוט שלא נגמר.. תודה לאל שמתישהו יהיה לזה סוף, ונראה לי שגם תודה שאני לא יודע מתי זה יהיה. אני אדם סבלני, יחסית, אך אני כבר משתוקק להשתחרר מהכבלים. אולי בסיומו של חג החירות הזה יקרה משהו לעולם? הוא הרי גם ככה, כמונו, מתחרפן מיום ליום. וזה עוד נכתב בישראל, היכן ש(למשל) מזג האוויר הוא יחסית נוח, מה יגיד מי שחי במקומות אחרים, שקראתי שיש שם סופות והצפות ומה לא? במבחן האמת, הבנאדם תמיד יחפש לשרוד, וזה כי בד.נ.א שלו הוא מתוכנת להאמין שזה מה שנכון, אבל שוב- מה זה באמת "נכון"? למה כל הזמן להתעקש, בכח, כנגד כמעט-כל הסיכויים? מה הטעם? לעבור את א' בשביל להגיע ל-ב', כדי שאוכל לבצע את ג', וכו' וכו'.. ובסוף זה סתם ז' אחד גדול..
ואני מדגיש שוב- אני ממש לא מיוחד, ה"דפקה" היא קולקטיבית.
אז מה בסוף? (או כמו בספר בקלאסי של אנתוני בורג'ס- What's it gonna be, eh?) בסוף אני עדיין תקוע עם אותה שאלה שלא מפסיקה להטריד אותי מהיום שבו הבנתי שאני יצור אנושי- מה אני רוצה? מעצמי, מהעולם, בכלל- מה בת'כלס אנחנו רוצים? הנסיון שלי מלמד שברוב המקרים אנחנו לא באמת יודעים.. מה- שלום עולמי? שעשירי העולם יאמצו לביתם את אלו שישנים ברחוב? שאני אזכה בלוטו? נו באמת, כאילו שלא יצוצו בעיות אחרות אח"כ.. אז אולי הכוונה ועזרה? אבל ממי? ממישהו שהוא אנושי לא פחות ממני, כלומר שגם הוא מוגבל ביכולותיו? אז אולי מכח עליון, כזה שהוא אינסופי וכולו טוב ואהבה? כן, נראה לי שאישאר עם המחשבה הזאת....