גם מזדהה!
אצלי כשקיבלתי רשיון אמא לא העזה בכלל לנסוע איתי, ואבא האמיץ הסכים, ישב לידי מכווץ כולו, כשהיד על ההנדברקס ליתר בטחון. מדי שניה, נשמעה אזהרה היסטרית "תזהרי!" (כשאין אף אוטו/אדם/חפץ בסביבה), בקיצור, "כייף" לא נורמאלי. הכי רחוק שהגעתי עם האוטו היה לירושלים, וגם זה כי ממש ממש לא היתה לי ברירה. ההורים שלי התחננו בפני שאקח אוטובוס, כי למה לי לנסוע למרחקים ארוכים (אצלנו בבית, רק אבא האמיץ היה נוהג למרחקים ארוכים, אמא נדמה לי גם הרחיקה רק עד ירושלים, אחרת זה רחוק מדי ומסוכן). ובכלל, לנסוע בלילה לכל מקום ממש לא מומלץ, זה גם מסוכן. כשהיינו ילדות והיינו נוסעים בלילה, אמא תמיד הזכירה לנו להיות בשקט בשקט, כי קשה לנהוג בלילה ואבא צריך להתרכז. בקיצור, אצלי לנהוג לירושלים מת"א היה מבצע שהתרגשתי לפניו יום שלם, והדפקט הזה נשאר לי עד היום וממש מפריע לי כאן, כשהכל אוטוסטרדות, הכל מרחקים. חבל שתמיד הקשבתי להורים שלי ונתתי להם להעביר את פסיכוזות הנהיגה שלהם אלי...