רציתי לחדד נקודה

[vered4]

רציתי לחדד נקודה

בנוגע למצבים בחיים בהם אין לילד אפשרויות בחירה- למה יש קושי בהעברת מסר ברור לילד לגבי משהו שאנחנו רוצות, בלי שנרגיש כאילו "אנסנו" אותו או כפינו עליו משהו. נראה לי שזו וורסיה הפוכה של אותם רגשי אשמה ידועים לכל הורה... בדיון שהיה כאן, שאלתי שאלות בנוגע לכפיה. לאה, כתבת- "אני מוכנה יותר להכיר בכך שיש אפשרות שהדעה שלי היא לא הדעה הנכונה או לא היחידה הנכונה. בכל מקרה, אני פתוחה לרעיון שאולי, אפילו שנדמה לי שאני בטוח צודקת, יכול להיות שאני טועה." ואני כתבתי על כך, שזה מטעה, כי המצב הוא לא כזה שיש לו פנים לכאן ולכאן. בנוסף היתה הודעה של אינה- " ברצינות. איך הייתי יכולה להעביר את המסר "תשאירי את הדלת פתוחה" ושהיא אכן תשאיר - מתוך רצון להתחשב בי ולא מתוך כפייה?" ועליה עניתי בשאלה- "מה היא כפייה?"

 

[לאה_מ]

אני בהחלט מסכימה איתך

ההתייחסות שלי שציטטת לגבי ההכרה באפשרות שאני טועה לא נוגעת למצבי "אין ברירה" - אני לא שואלת את עצמי האם אני צודקת כאשר ילד שלי, למשל, מסרב לחגור חגורת בטיחות ברכב או מסרב ליטול תרופה שחשובה לבריאותו, אם כי, ברור לי, שגם במקרים האלה אני יכולה לחשוב לא על ה"מה" אלא על ה"איך". אני כיוונתי יותר למקרים בהם לי נראה שצריך ללבוש מעיל ולילד לא, אני חושבת שצריך לעלות עכשיו הביתה והילד דוקא רוצה להמשיך לשחק, וכו'. במקרים האלה, הסרוב של הילד פותח בפני את האפשרות שיתכן שיש דרך אחרת ממה שנראה היה לי מלכתחילה. שאולי, למרות שלי נראה שמאד קר בחוץ, מישהו אחר יכול לא להרגיש קור ברמה שאני מרגישה. את זוכרת שדיברנו על זה לפני כמה זמן? (לא הצלחתי למצוא את הדיון כדי לקשר) - על האופן שבה מנוסחת הפניה לילד? אני חושבת שזו נקודה מאד חשובה. אם אני שואלת את הילד שלי "מה אתה רוצה לאכול?" אני לא צריכה להתפלא כשהוא אומר לי "ממתק" (= משהו שלא התכוונתי להציע לו) או "עוף בגריל" (= משהו שבכלל אין לי בבית) - אם הכוונה שלי היא לדעת האם להכין לארוחת הערב חביתות או טוסטים, כדאי לי לשאול אותו "האם אתה רוצה טוסט או חביתה?", ולא לשאול שאלה כללית ולהתפלא שקיבלתי תשובה שלא מאפשרת לי לעשות את מה שהתכוונתי לו מלכתחילה. באותו אופן (אבל משמעותי יותר מעניין ארוחת הערב) - אם אני בגינה עם הילד שלי, וקר לי ואני עצבנית ואני מחכה לשיחת טלפון חשובה בבית, ואני רוצה לעלות הביתה - אם אני אומר לו "עכשיו הולכים הביתה" - לא תהיה אותה תגובה כמו אם אני אומר "שנעלה הביתה עכשיו?". לפעמים ההבדל הוא בטון בסוף המשפט - "עולים הביתה!" לעומת "עולים הביתה?". אני לא מרגישה את זה על בסיס יומיומי עם הילדים שלי, כי כנראה הטון שלי בדרך כלל ברור, אבל לפעמים כשאני טועה ושואלת במקום להגיד או שואלת שאלה פתוחה במקום לשאול שאלה סגורה, אני חושבת על זה. ואני בהחלט חושבת שלגיטימי שיהיו מצבים בהם הדעה שלי תהיה אולטימטיבית, בהם יהיה צורך עליון להתחשב בי. אני לא מרגישה בשום צורה שבמקרים האלה אני כופה עליהם משהו או אונסת אותם. אני חושבת שהם נדרשים להתחשב בי, בצורה לגיטימית לחלוטין, בדיוק כפי שיהיו מצבים מקבילים שבהם אני אדרש להתחשב בהם.

 

[vered4]

ילדים שנדרשים להתחשב

במקרים מסוימים- זו באמת חלק מהתשובה לגבי איך הם לומדים להתחשב. (בתשובה לשאלה של אינה- איך היא תלמד להתחשב בי). כמו שהם לומדים שבמקרים רבים יש פתח לדיון, כך הם לומדים שיש מקרים שאין פתח לכך. ואני חושבת שכאן המסר יותר ברור. כי התחושה שלי היתה, שיש אמהות שחוששות להעמיד דברים בצורה ברורה, כי הן מרגישות "רעות ולא מתחשבות"- ואז נוצר בלבול גם אצלן וגם אצל הילדים.

 

[ליאת +]

סמכות הורית

אני לא בטוחה אם אני מכוונת לדעתך, אבל המחשבה העיקרית שעלתה לי מהדיון שממנו את מצטטת היא לגבי הסמכות שלנו כהורים. פעם, מזמן, גם אני חשבתי שאני אוכל לחנך רק באמצעות שיכנועים והסברים הגיוניים. כיום- אני מנסה לעשות את זה ב- 90% מהזמן, אבל גם לא יכולה להתעלם מכך שיש מצבים שבהם הסברים וכבוד לצד השני הם לא הדרך המתאימה ביותר. אני חושבת שאי אפשר להתעלם מהעובדה שלהורים יש כח על הילדים שלהם. כח לקבל החלטות עבורם, לעשות דברים שהילדים לא רוצים וכן הלאה. זה עומד בבסיס מערכת היחסים ילד-הורה. יש הורים שבוחרים יותר להוציא את הכח הזה לפועל ויש כאלה שפחות (מצב של בכלל לא- לא קיים לדעתי). מערכת היחסים ילד-הורה היא לא שיוויונית, וכמה שננסה להציג אותה ככזו אנחנו נטשטש משהו מהותי שקיים שם ברקע. המשהו המהותי הזה הם יחסי כוחות לא שיוויונים והסמכות שיש להורים על ילדיהם. אני לא מצדדת ביחסים שבהם ההורה עושה שימוש בסמכויות שלו על כל צעד ושעל, אבל כן יש מצבים שבהם הורים צריכים לעשות שימוש במסמות שלהם. וכן- חלק גדול מההחלטות שלנו ההורים נראות מזווית של ילד בן שנתיים שלוש כשרירותיות לחלוטין- החל מ"בוא נמהר כי סבתא מחכה לנו" ו- תלבש סוודר כי קר בחוץ: לנו זה נשמע כמו הגיון צרוף, אבל לילדים זה לא פחות שרירותי מ: "לך למטבח תקח פיתה ותשים אותה על הראש". מה שאני מנסה להגיד, ומסתבכת זה שיש לא מעט מצבים שבהם התשובה "כי אמא אמרה" היא תשובה מספיק טובה.ולא על כל דבר יש הסבר, ויותר מזה- גם לא כל מצב מתאים לנתינת הסבר. דוגמה: בשעה ארבע אחרי הצהריים אני פתוחה להמון התנסויות של אביתר, ואני גם מסבירה ומנמקת לו כל דבר שעושים. זה הזמן שלו. לעומת זאת כשהוא נכנס למיטה לפעמים כדי לישון הוא מבקש להעביר את הכרית מצד אחד לצד שני. אני אומרת לו שאי אפשר. למה? כי עכשיו הולכים לישון, וישנים בצד הזה. למתבונן מהצד זה יכול להראות הכי שרירותי בעולם, אבל מההכרות שלי עם הילד, אני יודעת שהמקום שממנו באה הבקשה לכרית היא מהנסיון לחמוק מההליכה לישון. אם אני מסכימה להעביר את מיקום הכרית, אז מייד אתבקש להחליף סדין לסדין אחר, ופיג'מה ולהוריד את המזרון לריצפה, ולכבות את האור, ואולי ללכת לישון במיטה השניה- וכן הלאה והלאה. פעם חשבתי שאני מכבדת אותו בכך שאני נענית לכל בקשה שלו- אולי הוא באמת רוצה פיג'מה אחרת? אולי לא נוח לו בצד הזה , אז שישכב בצד השני? בסוף זה היה נגמר בצעקות של אמא מותשת, ובילד עייף שכבר לא יודע מה עוד לבקש . כיום, הכבוד שלי אליו מתבטא בכך שאני עוצרת את שרשרת ההתנהגויות הזו בעודה באיבה ולא נותנת לנו להגיע למצב של מותשות, צעקות ועצבים. ואינה- לדעתי זה אולי המקום שבו את תקועה. הנסיון לכבד את יערה, גם כשמה שהיא רוצה זה לא את ההדברים וגם לא את הפתיחה והסגירה של הדלת. לדעתי, במצב כזה את יכולה לקטוע את ההתנהגות שלה בצורה ברורה, ולהציע לה לקבל את תשומת הלב ממך בצורה אחרת. לדעתי היא תסכים. (ושתביני-ואת זה אומרת לך מתמודדת ראויה לתואר ה"אמא הכי וותרנית במזרח התיכון"

)

 

[vered4]

בהחלט כיוונת לדעתי ../images/Emo13.gif

 

[לאה_מ]

מה שהופך את מערכת היחסים הזו ללא

שוויונית הוא האחריות שלנו על הילדים (שמטבע הדברים, על מנת לממש אותה, אנו זקוקים ליכולת לקבל החלטות = סמכות), ונסיון החיים שלנו, שמעמיד אותנו במקום שלפעמים "דברים שרואים מכאן לא רואים משם" (כמו מה שאת מתארת על ההליכה לישון). לכן, אם נחזור לדוגמא של אינה בעניין הדלת, הרי ברור שה-issue פה לא היתה הדלת, אלא רצון בתשומת לב, מחאה על כך שאמא מקדישה זמן עכשיו לאלה ולא ליערה - בהחלט אפשר לומר "עכשיו תסגרי את הדלת, ואת יכולה לבחור לשבת פה איתי בשקט או לחכות לי בחדר השני ואני אבוא לשחק איתך כשאלה תרדם". הבחירה, כמובן, לא חייבת לכלול את הפתיחה והסגירה של הדלת שמפריעה לך להרדים את אלה.

 

[vered4]

אני מתייחסת במיוחד

למצב שבו עברנו את שלב ההסברים. האם בכל מצב ההורה צריך להסביר? לדעתי לא- פעם, פעמיים, שלוש ואפשר להניח שהילד האינטיליגנטי הבין ולמרות זאת החליט ש"שווה" לו להמשיך. כאן אני רואה את המצב כמצב של ברירת מחדל בלי פתרונות יצירתיים- או כמו שליאת אמרה- "כי אמא אמרה".

 

[vered4]

וכמובן הנקודה שניסיתי להעביר

היא שאמא לא צריכה להרגיש אמא "רעה" כי הגיעה למצב הזה. האמא צריכה, לדעתי, להרגיש זו נקודת מצב לגיטימית.

 

[ליאת +]

ולא רק זה, אלא שגם לפעמים לעצור

בשלב מסויים את הילד מגן עליו מהשלכות מאוחרות יותר של ההתנהגות שלו. אני מתכוונת למצב שבו אני סבלנית, וסבלנית וסבלנית- בצורה לא אנושית כמעט- ואז מתפרצת עליו וכועסת. אז עדיף הסבר שרירותי עשר דקות קודם, מאשר אמא שמנסה בכל כוחה להיות מכילה ומבינה ומכבדת. ובמילים אחרות- הורה צריך לכבד גם את עצמו ואת היכולות והמגבלות שלו

.

 

[vered4]

ממש מסכימה ובנושא הכעס

באמת חשוב בעיני להמנע מלהגיע למצב כעס. אותו דיבור ברור ושרירותי ולא כועס, עדיף בהרבה על מצב תסכול והרגשה שמערכת היחסים היא לא טובה.

 

[לאה_מ]

גם אני מסכימה

 

[ליאת +]

כולנו מסכימות. כמה משעמם. אולי

נגיד משהו על הנקה, שיהיה שמח

 

[vered4]

אם ככה, אז למה כל פעם שהוזכרה המילה

גבולות, היה חשש ממנה? (הנה הכנסתי קצת ענין

) הרי מה אלה אם לא גבולות?

 

[ליאת +]

יש מילים שבצדק או לא בצדק מקבלות

טעינות רגשית מיוחדת. וגבולות היא אחת מהן . מה גם שאפשר לפרש את המושג הזה לכמה כיוונים (גבולות בין מי למה) ואז מתקבלות משמעויות מעט שונות. פעם למדתי שכשמנסים להגיע להסכם בין זוג שמתגרש אז יש אפשרות במקום להגיד את המילה הטעונה "משמורת"- שעבור הרבה הורים היא טעונה רגשית, וסביבה מתפוצץ תהליך הגישור (קיבלתי/לא קיבלתי משמורת על הילד) לפרט בחוזה- הילד כל השבוע אצל האמא ובסופ"ש אצל האבא- בלי להגיד את המילה הטעונה. וזו בעצם המשמורת הפיזית. (המשמורת החוקית משותפת בכל מקרה לשני ההורים). רוצה להגיד- לפעמים אפשר להוציא מילה טעונה ולהשאיר את הכוונה ואז כל הצדדים מרוצים. ובנוסף- יש כאן תהליך מסויים. את הדברים שכתבתי כאן לא הייתי אומרת לאמא שכל ההתנהלות שלה מול הילדים היא בצעקות ובאיומים. כאן בפורום, כשהגישה של כיבוד הילד וזכויותיו די ברור וחזקה, נראה לי שלפעמים צריך להזכיר גם את הצד השני ("זכויות ההורה"). אני יכולה להעיד על עצמי שעברתי תהליך שהתחיל בנסיון להיות הורה מאוד מאפשר וגמיש, אמא שהיא חברה, שלא אוסרת, כי מי יודע- אולי הגאון הקטן באמת חייב כרגע לחקור את האופן שבו חבילת סוכר מתפזרת על הרצפה וכל איסור יעצור את ההתפתחות שלו. ובין השאר הושפעתי מדעות כאן בפורום (אני לא טוענת שזה מה שנאמר, אלא שזו הייתה הפרשנות שלי לדברים), ואז, כשהגעתי למצב שהיה בלתי נסבל מבחינתי ומבחינת התנהלות המשפחה שלנו התחלתי להכיר בכך שיש כאן ילד קטן מאוד ושני אנשים מבוגרים, ושלפעמים (מה לפעמים- הרבה פעמים!) האנשים המבוגרים אומרים לילד הקטן מה לעשות. נקודה. ואפשר לעשות את זה נחמד יותר או נחמד פחות, אבל זו המציאות. עדיין אני חושבת שככל שהילד מתבגר צריך להעביר יותר ויותר נושאים לשיקול שלו, לשתף אותו בהחלטות ולתת לו לגלות את התוצאות של מעשיו. אין דין של ילד בן שמונה כדין של ילד בן שלוש. לפעמים נראה לי שהרבה הורים פועלים על פי פרמידה הפוכה דווקא: מאפשרים המון בגיל הרך, לא מתוך עקרון אלא מתוך פינוק, וכי הוא קטן וחמוד וכו' ואז דווקא בגיל ההתבגרות מתחילים עם איסורים שרירותיים. לי נראה שהמגמה צריכה להיות הפוכה.

 

[לאה_מ]

כבר אמרתי כאן לא פעם

שההסתייגות שלי מהמושג "גבולות" לא נובעות מהתנגדות לקיומה של מסגרת כלשהי, אלא מכך שלתחושתי השימוש האינפלציוני במושג הזה גורם להרבה הורים לטשטוש גבולות

, והם חושבים שגבולות הם מטרה בפני עצמה. ולא היא.

 

[לאה_מ]

ועוד דבר:

אני לא אומרת לילדים שלי "כי ככה אני אמרתי!". אני גם לא אוהבת שאומרים לי את זה. אני יכולה לקבל החלטה לא מתפשרת (למשל במקרה שאני יודעת שגרירה של הדברים סתם תביא אותי לידי כעס ולא תפתור כלום), אבל גם אז אני אומר את הסיבה. זה שאני נותנת את הסיבה לא בהכרח אומר שההחלטה שלי נתונה לויכוח. אני כן אומרת לפעמים לילדים "כי ככה אני מבקשת", אבל זה דוקא במקרים שאני מבקשת שהם יתחשבו בי ולא בא לי להתחיל לפרט את הסיבות. מכיוון שגם להם שמורה הזכות לבקש שיתחשבו בהם "סתם", בלי סיבה, הם נוטים להענות לבקשות האלה גם אם הן לא מנומקות. ולעניין הסמכות ההורית - אני לא חושבת שהסמכות שלי כהורה (וברור שיש לי סמכות כזו) נובעת ממרות - אני חושבת שהיא נובעת מכבוד הדדי ומאהבה. זה בפן של הילדים. בפן של ההורים היא נובעת מאחריות, כפי שכבר אמרתי קודם לכן.

 

[vered4]

כבוד הדדי

אני לא חושבת שאפשר להגיד על ילד קטן שהתגובה שלו באה ממקום של כבוד הדדי. הבן שלי בן קרוב ל-4 וזה עדיין לא זה- והוא ילד ממש מקסים ומשתף פעולה. נושא הכבוד ההדדי נכון ככל שהוא יותר גדול ו"מבין" מערכות יחסים. זה כמו שמצפון מתפתח רק בגיל מסוים ולא לפניו.

 

[לאה_מ]

כן, אבל הוא גם לא מתחיל "פתאום"

זה משהו שנבנה במשך שנים כדי לאפשר אותו, באמת כפי שאת אומרת, אחר כך. והתחשבות, אגב, שהיא לדעתי פן של הכבוד הזה, אני רואה כבר מגיל ממש צעיר - אצל אורי ראיתי את זה בפעם הראשונה כשהוא היה בן 1.10 וביקשתי ממנו לא לינוק במקום מסויים כי לא היה לי נעים להניק שם, והוא הסכים בלי בעיות.

 

[vered4]

השאלה איך אפשר לפרש את זה

והאם אפשר לנתק את התגובה כלפינו ההורים, מעצם העובדה שאנחנו פי 10 בגודל ממנו

 

[לאה_מ]

כנראה שזה שילוב של גודל ואווירה ../images/Emo6.gif