רע לי!!!!!

[רק חצי ממני]

רע לי!!!!!

הורים יקרים.. אני כבר לא יכולה, הדמעות חונקות אותי!! אני לא מצליחה לנשום! אני כל כך כועסת!! כל כך פגועה!! אתם לא מבינים מה עובר עלי, לא מנסים לעזור!! נמאס כבר לבכות לבד, בתור אמא את אמורה לגשת ולחבק, לא להסתכל עלי מהצד ולהשפיל מבט, אולי משהו מפריע לי, אולי לא סתם התפרצתי על כלום עכשיו, אולי זה משהו שיושב לי על הלב כבר הרבה זמן, אוף אני לא מצליחה לראות את האותיות כי הדמעות לא מפסיקות לרדת, והעיניים מטושטשות, כל כך נמאס!! ולא אכפת לכם כל כך לא אכפת!! אני לא אמורה לספר את מה שעובר עלי לאמא של חברה שלי!! את אמא שלי את אמורה לשאול ולהתעניין!! תסבירי לי איך זה שהיא יודעת מתי ועם מי הייתה הפעם הראשונה ואיך זה שאת לא, איך זה שכשהיו לי שאלות פניתי אליה, והיא באה איתי לבדיקה הראשונה אצל הגניקולוגית?? איך זה שהיא יודעת עם מי אני יוצאת עכשיו ואת ל-א!!!!! כי את חצי אמא, את אמא רק למי שמתבונן מבחוץ! לא יודעת לחבק, לא יודעת לאהוב! ואני מרגישה הכי לבד בעולם! מתי אמרתם שאתם אוהבים??? אהה... אל תנסו לחשוב יותר מידי, כי אני בת 21 כבר ולא שמעתי אתכם אומרים לי את זה כבר יותר מעשר שנים!! אבא, העובדה שהפכתי לכמעט אישה, לא אומר שאני לא צריכה את החיבוקים האלה, ואת הנשיקות האוהבות האלה שאתה יודע לחלק לאחיותיי, ופתאום באמצע ארוחת הערב לצרוח לאחותי.. "את יודעת נכון? את יודעת שאני הכי אוהב אותך בעולם???" אבא, מה איתי? גם אני צריכה את זה!! אני יודעת שאני כבר ילדה גדולה, אם הייתה לי אפשרות הייתי עוזבת את הבית, אבל אין לי, הסיבה היחידה שאני קורעת את התחת עכשיו זה כדי לעזוב כבר את הבית! אני לא שלמה כאן, אני לא אני! מסתובבת חסרת מנוחה, לא ישנה טוב! ולכם לא אכפת! אני קמה עם עיניים אדומות מבכי ומחוסר שינה ישר לעבודה, ואת מסתכלת עלי לפני שאני יוצאת, את רואה שבכיתי, שמשהו עובר עלי.. אבל ממשיכה בחיים הרגילים.. לא אכפת.. תמשיכי לשחק בכאילו.. המשפחה המושלמת!! זה כל כך מצחיק אותי כל פעם מחדש, איך כל מי שמסתכל מבחוץ, אומר לי, איזה כיף לך, איזו משפחה מושלמת.. אבל אין דבר כזה מושלם, הם לא מבינים שבפנים המשפחה מרוסקת.. שברים שברים.. כבר אי אפשר להדביק הכל חזרה.. אני יודעת שאני כבר לא ילדה, אבל אני עדיין צריכה קצת אהבה, אהבה שרק הורים יכולים לתת, אני לא רוצה להשאיל מחברה שלי את האהבה של אמא שלה לכמה שעות, אני רוצה שהאנשים שהביאו אותי לעולם, יאהבו בלי גבולות.. כי אני הבת שלהם, ולא סתם איזה חפץ זר שמסתובב בבית. האמת שכבר נמאס לי, לפחות אני מרגישה קצת יותר טוב עכשיו, יותר קל לי לנשום משום מה.. אמא ואבא, אני אוהבת אתכם, יותר מהכל, אני כועסת כי אני מרגישה כל כך לא רצויה, כל כך סתמית. אתם לא שמים לב, אתם מאבדים אותי ואני לא רוצה שזה יקרה, אני צריכה שתהיו חלק מהחיים שלי.. אל תתנו לי להיעלם. הבת שלכם

מצטערת על ההתקפה, אבל פשוט הייתי על סף שבירה, הפורום הזה מתפקד לפעמים כמקום אמיתי, לא וירטואלי.. החלטתי לשפוך פה הכל, כי הייתי צריכה לדבר עם מישהו, ואפילו שזה בכאילו, אני מרגישה עכשיו יותר טוב.. יותר שקט בתוכי. תודה.

 

[מרילנצח]

אין לי כותרת מתאימה..

את האמת אני לא יודעת מה לומר לך בדיוק. יחסי הורים זה לא התחום שאפשר לתת בו עצות מעשיות יותר מידי כי לא כל הורה יודע איך להיות הורה. וזה דבר שכל כך משתנה כי לא כל מה שטוב לאחד טוב לשני.אני לא מנסה לעשות השלכות על שום הורים שאני מכירה גם לא על ההורים הגרועים ביותר שאני מכירה (ואני מכירה). אני רק יכולה לשבת ולכתוב לך שלא הכל שחור בעולם ושבלי להכיר אותך אני בטוחה שאת בת אדם מדהימה שרע לה על הלב , ואני כן יכולה למכור לך את הקלישאה הנכונה כל כך שכל הורה אוהב את ילדו בדרך זו או אחרת רק השאלה היא איך הוא בוחר להראות לו את זה.. כולי תקווה שזה רק משבר קטן וזה חולף ושיבוא יום שבו תרימי צעקה, "אמא, אבא, אני כאן" ותרגישי שאת שם ולא אחרת. בנתיים אני אכתוב ךל את אחד הקטעים הכי מעודדים שאני בכל אופן מכירה, סתם משהו שתמיד מצליח לעשות שמח טיפה .. עיגולי השמחה של דסי/ דסי רבינוביץ ז"ל. לכל אחד יש עיגול בלב ,עיגול השמחה. לפעמים העיגול הוא קטן אך הוא יכול לגדול ולגדול ולגדול... כאשר עיגול השמחה גדול הוא שולח עיגולים קטנים למקומות נסתרים בגוף. מקומות שלפעמים כואבים!! יש אנשים שעיגול השמחה שלהם קטן ולנו יש תפקיד, לעזור לו לגדול. ודאי שואלים אתם :"איך?" כל אחד מאיתנו מוצא לו דרך: אפשר להביא לו סוכריה, לתת לו פרח, לצייר לו ציוראו פשוט לומר לו בוקר טוב" " מה שלומך היום?" והכי חשוב לעשות זאת בכיף, בשמחה מכל הלב. שתזכי לעשות הרבה עיגולי שמחה אחרים ובזכות שנגדיל עיגולים אחרים גם העיגול שלך יגדל..

 

[Julia16]

לך....

האמת היא שאני לא כל כך יודעת מה להגיד לך ואיך אפשר לעזור לך, אבל המכתב שלך נורא ריגש אותי, והרגשתי צורך לכתוב תגובה. חבל לי שזה המצב שלך ואת מרגישה ככה... ניסית אולי לדבר איתם על זה? נכון שזה לא נעים, אבל לפעמים זה הדרך היחידה לשפר את המצב, פשוט להסביר להם איך את מרגישה ולא רק במכתב. מקווה שהמצב אצלך ישתפר, ותהיי חזקה.

 

[קיצי קיצי]

אני מבינה אותך לגמרי.

גם אני מרגישה ככה בדיוק כלפי ההורים שלי. גם אני זקוקה לאהבה, ואימא שלי לא נותנת, לא מחבקת. רק לאחיות החמודות שלי כמובן. הרי אני כבר גדולה. מה אני צריכה חיבוק, נכון? היא רודפת אחרי אחותי הקטנה ונעלבת שזו לא מחזירה לה חיבוק, היא רודפת אחריה כדי לנשק ולחבק אותה... ואני כל הזמן מתקרבת אל אימא שלי ונוגעת עם הראש שלי בכתף שלה כדי לרמוז לךה שאני כן רוצה חיבוק, שאני מחכה לזה, אבל היא אפילו לא מסתכלת עליי. הורים הם עיוורים.