רע לי בטרוף...

מגשימה1

New member
מצטערת , באמת לא שמתי לב בגלל הניק

תודה ושיתגשמו כל משאלות ליבך !!! מאחלת אושר רב ושלוות נפש וגם לילדייך !!!
 
הגדרת הבעיה היא צעד ענק בדרך לפתרון

ואת, מודעת היטב ל"מיסטר הייד" ואינך מצליחה להרחיק אותו מתוכך. לא את, לא הדוקטור ואפילו לא השרינק... דנה, יש לך את כל הסיבות בעולם לנהוג כפי שאת נוהגת. אפשר להבין אך אי אפשר לסלוח. לא כשמדובר בנפש רכה של ילדים. בואי ננסה לחשוב יחד ובאותה כנות שמאפיינת אותך עד כה. אמרו ש"לא לימדו אותך להיות אמא", שהלחץ בלימודים ובעבודה מכריע אותך ושאולי, אולי קשה לך, עמוק בתוכך, לתת להם את כל הטוב שבתוכך, בניגוד גמור לכל הרוע שהרעיפו עלייך בחייך... הכל נכון. גם הרגשת המחנק, המחשבה שמגיע לך לפרוץ, לחיות עבור עצמך, לתת לעצמך מה שמעולם לא העניקו לך אלה שהיו אמורים לעשות כן. ובכל זאת, את יודעת שאת "לא בסדר" ומעידה על רצון עז לבלות עם ילדייך, לרקום דרך חדשה ומקרבת ואת אפילו יודעת שאם תשקיעי באנשים בקטנים האלה, שהם חלק ממך (ולא פחות חשוב, באחריותך!), הסיפוק שתקבלי והאושר שבצדו, יהיו גדולים עשרת מונים מן ההשקעה הנדרשת. אז איך עושים זאת לעזאזל? איני שולל את העזרה המקצועית שהציעו לך פה. להיפך! לעתים זה המוצא האחרון והיחיד. אבל מתוך שהעדת על כשלון אותם נסיונות, לא נותר לי אלא להציע לך למצוא את המזור בתוכך. הכי עמוק שאפשר. מנסיון אני יכול לומר לך שלפעמים דפוס התנהגות מסויים משתלט עלינו וקשה לנו להשתחרר ממנו אף אם אנו מכירים בכך שהוא מזיק או הרסני... במקרים שכאלה יש צורך לברר את מקורותיו העמוקים ביותר של הדפוס ולעתים מגלים שפיתחנו בו תלות ממכרת... ההתנהגות הבלתי ראויה, הבלתי צודקת בעליל באה ממקום של כח ושליטה ואלה נחוצים לנו נואשות בדיוק במקום שבו אנחנו חשים חלשים, פגיעים או פחותי ערך... והנסיונות להשתחרר מהדפוס אינם צולחים בדיוק מהסיבה שהשחרור ישאב מאיתנו את הכח ואת השליטה... בנינו דמות סמכותית ואיננו מסוגלים להיתפס במערומינו ובחולשתנו... לא על ידי האנשים הקטנים שזקוקים לנו ותלויים בנו... ואולי... אולי זו הדרך (בעינייך לפחות, כי אינך מאמינה מספיק בעצמך) לזכות באהבתם של ילדייך?... זה בדיוק המקום שממנו באים אלה ש"אינם מסוגלים להראות אהבה" גם בזוגיות... הם חיים בסרט שבו היחס כפוי הטובה אל האהוב/ה המסור/ה מחזק את האהבה כלפיהם (מתוך הדפוס שמעריכים יותר מה שקשה להשיג) ומגביר את עוצמתם בעיני עצמם. ולאחר שהדמות נבנתה, חיה ובועטת (ואף משפילה וצועקת...) אין הם מסוגלים להמיתה במחי רכות מלטפת. הם שבויים בקונספציה שהצד השני מעריך אותם רק בשל עוצמתם ועל זה אין הם מסוגלים לוותר... דנה יקרה, בדקי עמוק בתוכך אם נשבית במעגל הקסמים האמור. הסממן הכי בולט שלו הינו געגועים ואהבה עזה כשרחוקים וחוסר סבלנות המוביל להתנהגות גסה כשנפגשים. לא קל לצאת ממנו, זקוקים לאומץ (עושה רושם שיש לך) והמון סבלנות (שאת עשויה לגלות בתוכך...) על כל פנים, בהצלחה!
 
מורה ללשון

ווואאההוו.... זה היה חזק. כתבת על הדפוס שמשתלט עלינו ושקשה להשתחרר ממנו ברגע הנכון.... אני איישם זאת על עצמי לרגע ואתאר לך מצב שקורה לי כל הזמן. דמיין תמונה: מכיר יצר רע ויצר טוב? אלה שיושבים מעל הראש שלך כשתי דמויות שטן מלאך?.... כל היום אני מסתובבת עם המלאך .. מחייכת, צוחקת ,מצחיקה ,אנרגיות טובות בטרוף... בדרך הביתה ברכב אני כבר חושבת ו"מזהירה את עצמי" שהיום אני מתנהגת כמו שאני בחוץ... כייפית צוחקת.... וכו'... עושה לעצמי שטיפות מוח... והכל נראה שלו. הגעתי לחניה יצאתי מהרכב... פוגשת אותם , נשיקות חיבוקים (כמו שציינת אני מתגעגעת קשות שהם רחוקים ...)אחרי עשר דקות מתחיל ה"היצר הרע" להשתלט עלי... הילדים מלחיצים אותי, גורמים לי לצאת משלוותי שכל כך ייחלתי להמשיך איתם, ואני בכל זאת עדיין שותקת נלחמת ביצר הרע... ומאחורה הילדים "אמא אני רוצה לחברה..." " נו... תתיקשרי כבר...." "למה רק היא הולכת לחברה, גם אני רוצה....." "אהה אמא צריך לקנות ...." " למה היא לא קשורה ואני כן..." " אווופ .. תעיפי את התיק שלך את לא רואה שהוא מפריע לי..." " נו.. אמא התקשרת? שאלת את אמא שלה אם אני יכולה לבוא..." והכל נעשה בערך בדקת נסיעה אחת ... ואז אחרי שעניתי רק לחלק מהשאלות והבקשות .. בסבלנות על גבול ההתפרצות... מגיע השלב שזהו... הגעתי לקצה... ואז אני צורחת .. שדיי שיהיה שקט... ומכאן אני מבינה שהנה ... עוד פעם זה השתלט עלי... ואז בסיטואציה הבאה שאף פעם לא מאחרת לבוא... (וזה בסדר כי הם ילדים והם רוצים לספר לי הכל וכולם ביחד... והם שלושה...) אני כבר מזמן לא זוכרת מה "הבטחתי לעצמי" ברכב לפני שנפגשתי עם הילדים. ובתגובה הבאה שלי אני ממש מרגישה את המלחמה הזו שוב בין היצר הרע ליצר טוב.... משהו בתוכי מבקש להפסיק את הצעקות את החוסר סבלנות, את השתיקה הרועמת הזו שבי... על מה ? את אולי שעה איתם ... ואני כאילו במדרון חלקלק ואין לי את היכולת לעצור ולחזור אחורה... משהו שואב אותי למטה.. ללא שום יכולת פיזית- נקרא לזה, נפשית לעצור את הדפקט (סליחה) הזה. (וזה חוסר הסבלנות המוביל להתנהגות... כפי שכתבת...). אני אוהבת אותם בטרוף... הם החיים שלי, הם הולכים לישון ואני מנשקת אותם ... ולעיתים המצפון שלי חוזר מאוחר יותר לנשק אותם שוב. בבוקר אם אנחנו נפרדים "לא טוב"... אני מסמסת ל- 2 הגדולים שאני אוהבת אותם ואני מצטערת... יש לי אומץ לעשות כל מה שידרש כדי לתקן אותי ...אני אקרא לזה כך. ואני מבטיחה שברגע שהצליח ... אני אהיה הכי מאושרת בעולם .. כי שום תעודה על הקיר ... ושום הצלחה .. לא משתווה להצלחה שלי כאמא אוהבת ותומכת. וזאת כל בקשתי. תודה על זמנך . דנדוש
 
אז

את לא מיוחדת. מבטיחה לך שאמהות רבות לא תמיד עומדות בלחצים האלו. ואת לא יחידה.כתבתי לך למעלה מה דעתי בנושא. ריגשי האשמה שלך..רק מפריעים יותר. את חייבת לשחרר..וקודם כל לתת לעצמך. שתהיי רגועה שתהיי יותר שלווה תהיי גם אמא יותר טובה. לפעמים צריך אומץ לעשות משהו דרסטי. [ הרבה מכאן יגידו לך שנפלתי על הראש ], אני הייתי עושה מעשה..ונותנת לילדים שלי את האופציה לבחור לגור עם אבא שלהם. את אינך מוותרת עליהם..את למעשה מקריבה את חבל הטבור שלך בשביל טובתם. יש אמהות..גם שהן אומללות..גם שהן לא יכולות לפרנס את הילדים..חושבות שעדיף לילדים איתן..למרות שאולי האב יכול לתת יותר. לא רק במקרה של חומריות ...אלא דווקא בגישה ובאהבה..כי לה כבר אין כוח יותר..אבל לא. היא לא תשחרר ..כי מה יגידו? וזה לא רק מה יגידו אחרים..בעיניה זה יהיה כישלון.אך זה לא כישלון. לתת לילדים צ'אנס לחיות חיים טובים יותר..זה ניצחון של האגו..זה לתת מה שרק אפשר..זה לתת הכל. לכן זה ניצחון. ככה לפחות אני חושבת..
 

מקפיצים

New member
הפרד ומשול (ברוחך)

הם מציפים אותך (ואולי גם בוחנים אותך) ואת נכנסת ל"תפקיד".. גם לי כאמא קשה כששתי הבנות שלי עוברות למוד עבודה "משותף"... תיזמי זמנים פעם בשבוע שבועיים שבהם את לוקחת רק ילד אחד ואז את כולך בשבילו (בלי כביסה ובישולים). פשוט עושה את מה שהוא מבקש. נראה אותך מאבדת את זה אז... בהצלחה... מקפיצה
 
היית

מסוגלת לספר להם את מה שעובר עלייך כשאת פוגשת אותם, בדיוק כמו שסיפרת את זה כאן? לשתף אותם בבעיותייך....כמו חברים...כמו אנשים שיכולים להבין ולעזור לך.... לצאת מ"תפקיד" האמא ש"צריכה" לעשות ככה וככה וככה.... היית יכולה? ניסית פעם?
 
ו....

שהילדים יטפלו בה? נראה לך נכון להעמיס על כתפיים של ילדים את כול החבילה של האמא? מה הם בני זוג שלה?
 
מדובר

על שיתוף פעולה וחברות, הבעיה שהיא מעלה איננה בעיה עם בן הזוג, אלא עם ילדייה ועם "תפקיד" האם כפי שהיא חוותה כילדה, ועם קשייה עם "תפקיד" האם כפי שהיא היתה רוצה להיות. כן, לפי נסיוני, שיחה בוגרת עם הילדים שלי על הבעיות שלי איתם כאמא, על הקשיים שלי כגרושה או כאשר עדיין לא הייתי, נתנו לילדים שלי את האפשרות להבין, להעלות רעיונות לפתרונות, לעזור ולתת את אותו חיבוק של אהבה שקיימת גם מצידם. מבחינתי, אמא אינה "כל יכולה" ואינה "יודעת הכל". לפעמים דווקא הם היו אלו שהביאו את הפתרונות למצבים בעייתיים, דווקא משום שמה שאני רציתי בשבילם לא היה מה שהם רצו בשביל עצמם וממני. ועכשיו תסבירי את כוונתך בשאלתך "האם הם בני זוגה....", ומהו הקשר לכאן, האם את נוהגת להעמיס את "כל החבילה" שלך על כתפי בן זוגך?
 
להעמיס

בן זוג ושותף לחיים יכול בהחלט לעזור. מאחר ומדובר באדם בוגר זה לא בהכרח להעמיס אלא לשתף. הילדים שלה קטנים. יש הם לא אלה שצריכים "להציל" את אמא. זה לא אומר שאני לא משתפת את האפרוח במצבי רוח קשים שלי. היו מקרים שאמרתי "אמא גמורה מעייפות, נדבר אחר כך" או "אמא עצבנית במיוחד, תניח לי עד שארגע". בין שיתוף שכזה לבין הפלת תיק התעללות של חיים שלמים המרחק עצום...
 
שוב...

יש הבדל בין להעמיס את הבעיות של מישהו לבין לנסות לפתור אותם יחד.... גם לילדים קטנים אפשר להסביר בדרך שהם יבינו המון דברים. למשל...לאמא היה מאוד רע עם אמא שלה... לנסות ולומר לילדים שמאוד רוצים להראות להם את האהבה שמרגישים אליהם, אבל שקשה לה במצב מסויים (אותו היא מתארת), ולנסות להבין יחד ממה זה נובע, ואיך אפשר להימנע מזה, מבחינתי זו עבודה משותפת של כל השותפים לכך. במקרה זה הם ילדים אז יחד עם הילדים - ככה אני הייתי עושה. ובעניין ילדים "לא צריכים להציל את אמא".... למה בעצם לא??? הם ייזכו באמא שלהם...אחרת לא תהיה להם... גם האמא וגם הילדים יכולים להציל יחד את היחסים בינייהם...זוהי דעתי....
 
אני חושבת כמוך...

ששיחה משפחתית ושיתוף בקושי שלה יכול לתת לילדים מקום להתחשבות בה לבין את מצבי הרוח ולשתף פעולה גם עם ילדיי דאגתי לשתף ולהתייעץ ואין רע בדבר ההפך הנכון הילדים למדו לקרוא אותי מתי אני בלי מצב רוח או עייפה וידעו לפנק ולהתחשב
 
את אישה חלשה...

שזקוקה לאישורים, זקוקה לאהבה, וזקוקה לחוזק בהערכה העצמית שלך וסלחי לי אם אני נשמעת בוטה (ואין לי כל כוונה לפגוע בך) בשאר עולמך שהם מחוץ למסגרת הבית את יכולה לשחק את המשחק התדמית ששם מעריכים ומפרגנים לך ומחזקים אותך ואת מרגישה בטוחה בחיי המשפחה מול ילדייך את מאבדת את הכוח והשלווה שמאפשרת לך להחזיק את התדמית הזו ואת לפתע מתקלפת והופכת לעויינת כי לא מעריכים אותך כפי שאת מצפה כאשר את נאלצת לתת הרבה והם לא כאלה שיכולים להחזיר לך בהתאם האכזבה שלך מהם ומעצמך, מהנגיעה וההכרה במגרעותייך בנוסף להתנהגותך כלפי הילדים שלא ידעו לכבד ולהעריך את מעשייך, כוונותייך גורמים לך להתפרץ עליהם אמרתי לך שאינך זקוקה לתרופות כי בעייתך היא נפשית ברמה כזו שתוכלי לטפל בעצמך ולהיות הפסיכולוג של עצמך או להעזר במישהו מקצועי שיעזור לך להתבונן בך פנימה לדעתי ישנו או ישנם אירועים מהעבר שתקועים בך וכשהילדים נוגעים בהם יוצרים טריגר להתפרצות שלך בנוסף הייתי מציעה לך להרפות - לי נראה שאת מחפשת לאהוב אותך דרך השליטה שלך עליהם כל זמן שהם ממושמעים את רגועה ושלווה (טוב זה אצל כולנו) אך אצלך ברגע שהם בוחרים לשנות את הסדר פעולות שאת ציפית להם את מיד מפעילה את הטריגר להתפרצות שנראה לי שהוא חוסר הערכה עצמית, ושאת לא שווה, את זקוקה לחוזק פנימי, קבלה עצמית, ולהיות שלמה עם עצמך, משם תרגישי חוזק ושליטה עצמית על החיים שלך ועל הקשר שלך עם הילדים שבי עם עצמך וגלגלי את את האירועים תהיה כנה עם עצמך בתחושות שעולות לך ונסי לחשוב עליהם למה הם עולות, מה חשוב בהם וכו' תעלי אחרי כל תחושה או מחשבה שעולה את השאלה למה אני ככה וככה....? כשתגעי בנקודה המרכזית נסי לפרק אותה דרך העלאת שאלות של מעמתות לדוגמא: - אני אמא רעה שאני מתפרצת כך... * למה אני מתנהגת כך? - כי הם צועקים ולא ממלאים את הבקשות שלי... וככה המשיכי עד שתגיעי לנקודת הריגשות שלך ובדרך אולי תמציאי גם גישה אחרת שיכולת לפעול דרך החיטות וההתבוננות הפנימית איתך מקוה שהארתי דבר בעניינך
 
כאן..

אם אין פיתרון מידי ומעשי לענין.. את מודעת ..או קיי יפה..תכלס את לא עושה כלום... מודעות זה טוב..כשמודל ההתנהגות נמצא בשליטה.. את כאן..לא בשליטה.. שום שיחה לדעתי<לפי מה שקוראת אותך> ושום טיפול פסיכולוגי לתקופה לא יעזור.. אם קודם לא תשתלטי על גופך..על דפוסי התנהגות ועל סוג של הפרעה..<ויש כאן אישזהיא הפרעה חושבת>.. עזרה לא מתחיבת להיות רק פסיכולוגית...
 
חוסר סבלנות ../images/Emo141.gif

כתבת שאין לך סבלנות כשאת עם ילדייך, ואני שואל - כמה סבלנות יש לך במקומות אחרים ? כל סוגי העזרה שהציעו לך כאן - ואפילו טיפול תרופתי - דורשים הרבה סבלנות. שמתי לך שאת מאד אוהבת את הקופצנות שלך. היא עלולה להיות בעוכרייך בבואך לקבל עזרה.
 
מסכימה

ואוסיף שהעובדה שהיא הזכירה כ"כ הרבה פעמים את השמחה שבה מעוררת שאלה. לדעתי אדם שמח באמת לא טורח לספר את זה כ"כ הרבה ובכזה משקל.
 

R a c h e li

New member
מממממממממ

נוווווווו מה באמת הטרוף
רואה אמא שדואגת עם מלאן דברים על הראש רואה אמא עם רגשי אשמה על שהיא רוצה לחזור לקן הבית שלה רואה אמא שגם בבית יש לה אפרוחים שמבקשים אותה זמינה רואה אמא שתוהה מדוע לא יכולה לתת יותר אז את אמא וזהו, לא ביקשו ממך להיות מלאך איפה הטרוף כאילו דאאאאאאאא רחלי אוהבת טירופים שכאלה תמשיכי להיות מי שאת ......ולדעתי הילדים כבר התרגלו חחחח בהצלחה
 
למעלה