רע לי בטרוף...

רע לי בטרוף...

היי אני מקווה שאני במקום הנכון. אני אמא לשלושה ילדים גרושה, עובדת משרה מלאה וסיימתי תואר במשפטים לפני כשבוע. החיים שלי מאז שאני מכירה עצמי לעולם לא היו קלים, עברתי התעללות פיזית ונפשית ברמות שקוראים עליהם רק בעיתונים או רואים בספרים עד גיל 21 מאמי, עזבתי את הבית ועברתי לגור עם אבי, לאחר מכן האחים שלי הצטרפו והם התעללו בי נפשית ופיזית עוד שלוש שנים. (לא היתה בשום שלב התעללות מינית). עזבתי את המשפחה בגיל 24 וגרתי לבד. שנה ולאחר מכן התחתנתי עם מי שהיום אבי ילדיי, לאחר הכרות של שלוש שנים. אחרי שנתיים ילדתי את בכורתי, שנה אחרי איבדתי את התינוקת שלי בלידה בשבוע 37, לקחתי את זה הכי קשה בעולם סירבתי לקבל את האובדן .. לאחר מכן ילדתי עוד 2 ילדים . לאחר שנתיים וחצי , בתחילת ההריון האחרון גיליתי כי בעלי מנהל רומן מזה שנה .... התגרשנו 3 שבועות לאחר הלידה.הייתי דיי מרוסקת בלשון המעטה. לא תיפקדתי שנתיים שלמות.. האמת לאחר כל משבר בחיי אני נשברת לרסיסים. לאחר שנתיים החלטתי שאני קמה ומטפלת בעצמי, התחלתי לשקם את עצמי והחלטתי ללכת ללמוד, כאמור כיום אני עם תואר מכובד . לפני שנתים וחצי "מצאתי" אהבה , אנחנו מנהלים אורח חיים נפרד, כל אחד בחייו שלו ואנחנו בחיינו שלנו, כך הוחלט בתחילת הקשר , וכך טוב לנו ונוח לנו מאוד. אבי ילדיי דומננטי מאוד בחיינו ,ובחיי ילדנו בפרט. הבעיה מתחילה איתי- אני טיפוס בלי פתיל... אני קצרה בסבלנות וסובלנות , ומה שמטריף אותי זה שאני כזו רק כלפי ילדיי שלי. אני מאוד אוהבת אותם ומאוד מתגעגעת אליהם כשהם לא איתי ... אך משהו קורה שם שאני פוגשת אותם. אחרי חמש דקות אני הופכת להיות קרה צורחת על כל דבר, כל דבר מעצבן אותי, אני לא מרבה לחייך איתם , אני לא צוחקת איתם, אין לי סבלנות בשיט איתם (וסליחה על הביטוי), אני נוטה להיות מדוכאת כשהם בסביבה שלי, אני מרגישה שהם "מפריעים לי " "מציקים לי" אני רק מחכה שילכו לישון.. אני וצועקת עליהם כל הזמן... הבת הגדולה שלי לא מספרת לי כמעט כלום מהחשש שאולי לא אקבל את זה טוב... או אולי לא התייחס למה שהיא אומרת... יש לה חברה טובה מאוד והיא מאוד קשורה אליה ואת מרבית הדברים היא מספרת לאמא של החברה שלה, ומה שמצחיק זה שאני בילדותי הייתי באותו המצב בדיוק.. היתה לי חברה שהורייה שימשו לי כמפלט מאמא שלי.. אגב גם הוריי גרושים. יש לי ילד האמצעי מבינהם שכל היום בוכה ,הוא נורא רגיש , יש לו קשיי למידה מאובחנים כמו כן יש לו בעיות רגשיות קשות, ואני לא מסוגלת להגיע למצב של להרגיע אותו כי אני ישר מתעצבנת... ויותר מלחיצה אותו... ומרגיזה אותו... ובטח ובטח לא תורמת לו בכלום. הקטנה שלי דיי נוחה, היא לא מתרגשת ממני...היא רק מסתכלת עלי שאני "במצב הזה" והולכת לשחק במשהו. אני יודעת שהילדים סובלים וסובלים מאוד, אין להם אוזן קשבת ממני, אני אמא דיי טכנית, אין לי סבלנות אליהם , אני הכי נוראית בעולם. הם מאושרים שאבא שלהם בא, ויחד עם זאת הם כל הזמן אומרים לי שהם אוהבים אותי וכותבים לי מכתבים ופתקאות חמודות כאלו.. עם לבבות ופרחים ונשיקות... והלב שלי נשבר.. וכל יום (כמו(הסיפור עם הדיאטות...) כל היום אני מבטיחה שהיום יהיה יום טוב... שאני אשתנה... שאני אהיה שם בשבילם... אבל זה לא קורה לי לעזאזל.... הלב שלי נשבר .. אני יודעת שהילדים שלי ורק הם סובלים ממני קשות וגם אני... אני נלחמת בעצמי כל היום כל יום, מה שמפתיע או לא מפתיע זה שאני הכי נעימה עם אחרים , לא צועקת , צוחקת כל היום, אנשים אוהבים אותי כי אני כל היום שמחה... קופצנית, מצחיקה, מאושרת, אבל איך שאני נכנסת לדמות של האמא.. אני הופכת להיות בנאדם שאני הכי שונאת בעולם , ושלא נדבר על הקושי שלי להתמודד עם הבעיה שאני פוגעת נפשית בכל יום בילדים שלי ... הייתי בטיפול אישי .. במשך שנים און הופ.. ושום דבר לא עוזר, היינו בטיפול משפחתי במשך שנתיים ודבר לא עוזר. ברור לי שהבעיה אצלי ורק אצלי , הילדים שלי מתנהגים כילדים , ואני המפלצת הרעה. אולי אפילו דיי כמו אמא שלי רק בלי המכות. אני מרגישה שאני חייה בסוג של פיצול , יש בי את האישה כאמור הצוחקת המאושרת השלווה- שאני לא איתם, ויש את הרעה הצועקת החסרת סבלנות בעליל - שאני איתם. וכל הזמן קיימת מלחמת קיום בין שתי" הדמויות" האלה - אני בוכה מהילדים שלי, אני בוכה בגללי , אני כל הזמן בדכאון שאני בבית, רע לי לא טוב לי, וכשהם הולכים לישוון , הלב שלי נשבר בשל ההתנהגות המזעזעת שלי... פעם הבת שלי אמרה שהיא מעדיפה לגור ברחוב מאשר לגור איתי. קשה לי וקשה לי מאוד!!!!!! אני הכי רוצה להשתנות, להיות אמא אחרת... אני מוכנה לעשות הכל... אבל משהו שיעזור באמת .. לא עוד שיחות "דיבליות" של חמישים דקות שמישהו מהנהן בראש ואומר לי "תנסי להבין מה קורה לך כשאת פוגשת אותם..." אני רוצה להפסיק לצעוק... אני רוצה להיות רגועה איתם... אני רוצה לשחק איתם(בחיים לא עשיתי את זה) אני רוצה לשבת ולצחוק איתם - בחיים לא עשינו את זה, אני רוצה להפסיק להיות אמא כזו, אני רוצה שהילדים יספרו לי כל דבר שעובר עליהם , שיסמכו עלי שאעמוד בשבילם בכל עת בכל שעה, כיום הם לא סומכים עלי לרגע. והם צודקים איך אפשר?! אני הכי מיואשת בעולם. ואני הכי רוצה עזרה אמתית שתניב תוצאות. היש כזו??? שבוע טוב וסליחה שיצא לי ארוך כל כך... אני
 
הילדים שלך הם המראה שלך..

במידה והילדים שלך "נורמלים" ואני בטוח שהם נורמלים..את חייבת להניח להם, הם לא אשמים. תבדקי עם עצמך ורק עם עצמך, מה גורם להתנהג כפי שאת מתנהגת.. ברגע שתהיי רגועה עם עצמך, הדמות שלך כפי שמשתקפה אלייך באצמעות ילדייך לא תרגיז אותך כל כך.. ב ה צ ל ח ה !!!
 
רגועה=לקבל את עצמך.

ברגע שתהיי שלמה עם עצמך, תאהבי את עצמך, ולא תכעסי על עצמך.. ראי איזה פלא..הילדים יתנהגו אותו דבר ופתאום לא תתרגזי.. נסי והיווכחי.
 
היי קצין וגנטלמן

ראשית תודה על תגובתך... אני מאוד שלמה עם עצמי...מאוד... ואני אוהבת את עצמי.. רק כשאני לא בחברת ילדיי, ניתן להבין זאת מדברי הקודמים. אני מודעת לבעיה שלי מזה שנים רבות בעצם מהרגע שהפכתי להיות אמא. המדובר בעשר שנים, שבהם עברתי לא מעט טיפולים של שיחות... וכולם כאחד אמרו שהבעיה שלי העיקרית , שאני לא מבינה מה קורה לי בנקודה בה אני נפגשת עם הילדים שלי. ואף אחד לא ממש מצא את התשובה כולל אותי. ואולי בעצם אני מחפשת את התשובה כל כך הרבה זמן מי שמשלם את המחיר בנתיים זו אני בבריאות שלי,בצער שזה גורם לי ואחרי הם ילדיי האהובים. אני בנאדם מאוד מאוד מאוד שמח מטבעי .. כל היום צוחקת , ומצחיקה, וקופצנית, והכי כייפית בעולם... אבל איתם עם הקטנים האלה ... אני לא מצליחה להיות כזו.. לעזאזל... אין לי בעיה עם עצמי פרט לתופעה המדוברת שממש מדירה שינה מעיניי. אני אנסה הכל והכל זאת אומרת הכל!!!!!! אשמח לדווח. תודה וערב קסום
 

° זואי °

New member
עשית צעד ראשון

בזה שהבנת שיש לך בעיה. טיפול אישי לא עזר. טיפול משפחתי לא עוזר. נראה לי הצעד הבא זה פסיכיאטר וטיפול תרופתי.
 

מגשימה1

New member
תראי נראה לי שפשוט לא הגעת

ליועץ המתאים , כי יש הרבה גרועים וצריך לעשות ממש מחקר בשביל למצוא מישהוא יעיל , כי פשוט מה שאת מתארת נראה כמו מקרה קלאסי של מישהיא שמתנהגת כמו שהתנהגו אליה ואת לא ראשונה ולא אחרונה שעושה את זה . זה לא יעבור ביום אחד , אם זה חשוב לך תטפלי בעצמך ותטפלי בבעיה , אני מבינה שאת שואלת איך , תראי יש כל מיני דרכים שיכולות לעזור לך אבל לדעתי כן כדאי לך ללכת לטיפול , כדי שתוכלי להיפטר מכל הצער שעבר עלייך , חוץ מזה זה דווקא לא רע שמישהוא מהנהן ומקשיב , לפחות היא מקשיב ככה את יכולה לשפוך את הלב . יש עוד דרכים היום , שמעתי שדימיון מודרך עוזר , בדיוק אתמול מישהיא סיפרה לי שבעזרת דימיון , את מדמיינת מצב קשה שעברת בחיים ומדמיינת לך אותו עם סוף טוב או בצורה טובה הפעם . אבל גם כאן את צריכה ללכת לקורס או/ו מאמן אישי , אבל אולי זו דרך יותר נעימה , גם מכירים אנשים נחמדים ורוחניים במקומות כאלה וגם תוכלי לעזור לילדים שלך בבית עם זה ואולי זה משהוא שיחבר ביניכם בצורה כייפית . חוץ מזה משהוא שמאוד עוזר ומשתמשים בו בכל מיני מצבים זה דרמה , פשוט חוג דרמה , זה מאוד עוזר , כל אחד יכול לא צריך כישרון משחק ואני לא מתכוונת לפסיכודרמה אלא חוג דרמה רגיל ואיכותי . זה מאוד משחרר . למשל תרגיל שהיה לי פעם היה לשחרר רגש מסוים , כעס , שנאה , אהבה וכיוב' בדרגות , כלומר אם זה כעס קודם לכעוס טיפה , ואז קצת יותר ויותר ויותר , עד שמתפרצים כמו הר געש , כשהתחלתי את הראשון המורה אמר לי שהתחלתי בדרגה גבוהה מידי ועד שאני אגיע לעשר לא ישאר לי כוח , אבל התעלמתי ממנו והמשכתי כי ידעתי כמה עצבים יש לי להוציא , בעשר חשבתי שיזמינו לי משטרה , אבל אף אחד לא טרח אפילו לבוא לכיתה לראות מי זה צורח שם , זה לא היה משהוא מיוחד בשבילם . אני חייבת להגיד לך שהרבה מועקות שסחבתי שנים השארתי בין כותלי בית-הספר ההוא . את יכולה למשל לשלב גם חוג דרמה וגם דימיון מודרך וגם ספורט כלשהוא שאת מתחברת אליו , הליכה בחוץ אפילו , אני הייתי הולכת והולכת והולכת עד שהייתי מוציאה את כל העצב או העצבים , זה מאוד עזר לי וזה משחרר חומר שנקרא אנדרופין ועושה מצב רוח טוב . בהתחלה זה עוזר רק לכמה שעות אבל אם מתמידים זה עוזר כל היום כל יום . אבל מה שכן אני חושבת שאת צריכה תמיכה , למשל כאן זה מקום טוב , אבל אני לא יודעת אם זה מספיק . אולי באמת בקורס דימיון מודרך תכירי אנשים רגישים וחמים ותקבלי תמיכה וגם בחוג דרמה . יועץ טוב גם אמור לתת תמיכה (או יועצת) . אני לא מכירה יועצים אבל אני מכירה חוג דרמה , אני מתחילה היום בערב ללכת , זה ברמת-גן , לא יודעת איפה את גרה , וקורסים לדימיון מודרך אפשר למצוא בכל מקום (גם חוג דרמה אפשר למצוא בכל מקום) . תשמעי למרות כל מה שעברת הצלחת לגם להשיג המון בחיים , זה אומר שבכל זאת יש בך הרבה כוחות ואת כנראה גם מאוד מוכשרת , אז אין סיבה שלא תצליחי לעזור לעצמך ולילדים שלך . חבל שהם יעברו את כל הקשיים האלה וגם את סובלת מזה שוב , תצאי לחפש את הדרך שלך לעזור לעצמך , אני מבטיחה לך שבסוף תמצאי אותה . צאחלת לך רק טוב ובהצלחה מכל הלב !
 
תפרגני לעצמך טיפול אישי- שיחות

אבל.... בשילוב תרופתי ותתחילי היום הגיע הזמן שתתחילי להנות מחויית האמהות-חבל על כל רגע
 
כמובן שלא לקחת שום

תרופה בלי ייעוץ מיקצועי............(-: אני לא פסיכולוגית ....אבל ממה שקראתי.....ניראה שזה יכול לעזור לך מאוד ובשלב ראשון "יאריך" לך את הפתיל בהצלחה
 

my sunshine

New member
יכול מאוד להיות

שטיפול נפשי לא עזר, כי לא היית מוכנה לשנות. אם את מוכנה לשנות, אז הטיפול יעזור. ברגע שאת תעשי את הסוויץ' ולא רק תאמרי "אני יודעת שאני לא בסדר", אלא באמת תרצי לעשות שינוי, אז תוכלי להתחיל בדרך לשיפור.
 
חשבת לשחרר את עצמך?

למה הכוונה. לפעמים מאוד קשה להתמודד עם מה שיש. ולפעמים חבל הטבור קושר אותך למקום שאת לא רוצה להיות בו. וכשאת מזהה שלילדים לדוגמא..יהיה טוב יותר במסגרת האב..אולי כדאי לשחרר אותם מבלי שירגישו רגשי אשמה. לדעתי האישית..אין לך זמן לעצמך. אין לך סבלנות ..וכולם סובלים מזה. לפעמים עדיף לשחרר ...האם חשבת בכיוון הזה. האם את לא עושה את זה ..בגלל מה שהסביבה תשפוט אותך..."כאילו את מוותרת על הילדים"..אבל את לא. את מצילה את עצמך קודם כל..ונותנת להם את האפשרות להיות "מאושרים" בצורה שונה. השאלה כמובן איך תסבירי..אם הם בכלל ירצו..ואם הגרוש שלך יסכים. ייתכן שאת פשוט צריכה להתארגן אחרת ולצאת מהמעגל הסגור והבילתי אפשרי הזה. מיכלי שתמיד הלכה בניגוד לזרם..וחושבת שכאן צריך בכלל כיוון אחר מכל הכדורים והתרופות.
 

שרשירית

New member
אולי את צריכה קצת להיות לבד

נראה לי שאת צריכה זמן לעצמך, כלומר להיבנות מחדש לבד, אפילו בלי הילדים (ולא להרוג אותי). אמרת שאבי ילדיך הוא דומיננטי בחיי הילדים, האם ישנה אפשרות שלתקופה מסויימת הילדים יהיו אצלו יותר כך שיהיה לך זמן פרטי לבד לשקם את עצמך מחדש? לדעתי את צריכה קודם כל לטפל בעצמך ורק אחר כך תוכלי למצוא את הדרך להגיע ללב הילדים. לא כל אחת יכולה להתמודד עם מה שעברת בחיים. אם את צריכה יותר זמן לעצמך ושהילדים יהיו אצל אבא שלהם לתקופה מסויימת זה לא אומר שאת אמא רעה ומזניחה. כרגע את צריכה פסק זמן מהכל לטובתך ולטובת ילדיך.
 
טיפול שעוזר

בכדי שהטיפול יעזור את צריכה להסכים שלילדים שלך יהיה את מה שלך מעולם לא היה - אמא מתפקדת ואוהבת. לא רגשי אשם קורבניים, לא נסיון של כפרה ע"י השגת תואר "מכובד", להסכים שלהם יהיה מה שלך לא היה ולא יהיה. את מסוגלת להתמודד עם מצב שבו להם יוטר טוב ממה שלך היה או יהיה אי פעם?
 
חיפושית

תודה על תגובך, בכל יום לפני שאני פוגשת את ילדיי אם בבוקר ואם בערב, אני אומרת לעצמי... "היום אני מתנהגת אחרת.. כמו שאני הייתי רוצה כמו שאת יודעת להתנהג שאת לא ליד הילדים שלך.. כייפית , צוחקת, לא כועסת, בטח לא צועקת...." כל יום , אני נשבעת ... וזה הורג אותיכל פעם מחדש...הלוואי ויכולתי לתאר במילים את הסוויץ' הזה מתחולל לי ללא שליטה כשאני איתם, למען הסר ספק, אני לא קרובה אפילו למה שהיה לי בבית, אבוי ואבוי לי ... במצב שהיה אצלי בבית עד גיל 20 הייתי אמורה להיות מאחורי סורג ובריח. אבל איך שאני היום מספיק מגעיל בשביל שאזעק לעזרה.ועזרה אמיתית. התואר שלי לא בא לכפר על שום דבר זה משהו שעשיתי כי א- חלמתי להיות עו"ד... והגשמתי זאת. ב- סיפרתי את זה כי ניסיתי להעביר את המסר שלמרות הכל... ואחרי כל מה שעבר עלי בחיי, הצלחתי ותמיד אני מצליחה לשמור על יציבות בחיי, היינו- עבודה לימודים, בית, וכו'... המסר הוא שאם רוצים אז יכולים ולא משנה מה הסטטוס שלנו בחיים.אבל כשזה מגיע למה שקורה לי בבית ... אני לא מצליחה לעשות כלללוווםם , ואני נשבעת שניסתי ואני מנסה כל יום. מכירה טיפול שכזה? ערב קסום שיהיה לכולנו.
 

ערסlight

New member
דוגמה קלאסית

לטיפול תרופתי. לא שאין עוד דרכים, אבל אלו מצליחות לאחר שנים [אם בכלל] ובינתיים נגרמים נזקים. מהר לפסיכיאטר.
 
הדהימה אותי הפתיחות שלך

ורק על זה קודם כל חיבוק גדול
אין ספק שאת אישה מלאה ברגשות עמוקים ועוצמות למכביר(מאמינה שבתוכך מעלות טובות-)-בנסוף לכל שאמרת. לי אישית זה נישמע שאת במצב של "אובר בוקיננג"- ניראה שאת "מלאה"...מלאה רויה בעומס גידול הילדים- וצריכה נואשות לצאת לפרק זמן, רגיעה, התבוננות פנימית וסדר מחשבתי. נופש -היה מועיל פה! מעבר לנופש בטח הסיפור יחזור חלילה כי כפי שאת מתארת את המצב זה ניראה שאם היה לידך יד עוזרת תומכת חלוקת נטל, היה לך יותר אויר לנשום. יותר קל בראש, במחשבות, הראש טרוד- ואין ספק שזה ניכר על פניי השטח. מהר מהר, ולפניי שעוד יום עובר (הריי כל יום- הוא נזק לילדייך)...אני הייתי מתחילה במדיטציות, דמיון מודרך - ומידיית, מהרגע/מעכשיו! ומכוון שאני דוגלת (ומנסיון)שרק האדם הוא הפסיכולוג של עצמו רק האדם יודע לעזור לעצמו הכי טוב....חמודה שלי- תתחלי לעזור לעצמך. ממשיכה ברשותך במסר הפרטי. ובכל מקרה , חזקי ואמצי.
 
מעבר לטיפול תרופתי.....

את חייבת להבין שאין לך מודל לחיקוי ואת הכלים הנדרשים את לא אשמה פשוט לא היה מי שידריך אותך במשך חייך לאמהות. נהפוך הוא הנכון...הכשילו אותך נתנו לך כלים מעוותים ובתת מודע אימצת אותם שהרי את לא מכירה דרך אחרת. עשית צעד ענק שמראה על המון חכמה והיכרת בבעיתך לצד הטיפול שתחליטי שהוא הכי טוב לך קחי מאמן/ת אישי/ת שמתמחה בנושא המשפחתי אני בטוח שהוא יתרום לך ויתן את הכלים הנדרשים כולי תיקווה שתצליחי(למעשה אני די בטוח שתצליחי)למען ילדייך ובטח למען אושרך האישי.
 
דיאבולו

תודה רבה על תגובתך... אשאל לגבי מאמן אישי ... אשמח לדווח יום טוב דנדוש
 

מגשימה1

New member
היי דנה , קראתי שוב את מה שכתבת

ויש לי עוד כמה דברים להגיד לך , תראי קודם כל זה ברור שיש לך מודעות עצמית מאוד גבוהה , בדרך-כלל אנשים במצבך מתביישים להודות בחסרונות שלהם ומעדיפים לחיות בהכחשה ולהאשים את כל העולם והעובדה שיש לך מודעות עצמית כל-כך גבוהה וגם שאת מודה בחלק שלך זה כבר צעד ראשון ענק , זה מאוד יעזור לך לשנות את המצב ולהפוך את הרע לטוב . שנית שוב אם מסתכלים על חצי הכוס המלאה , אמרת שאת כמו אמא שלך "רק" בלי המכות , זה בכלל לא רק , זה הבדל משמעותי , כנראה בזכות המודעות העצמית הגבוהה שלך וגם כי באמת אכפת לך הצלחת בכל זאת להיות מעין דגם משופר . זו כבר התחלה טובה , כי אלימות פיזית כואבת גם בלב ובנשמה לא רק בגוף אני בטוחה שאת יודעת . וזה טוב שאת רוצה כל-כך להשתנות ולשנות לטובה את המצב , אבל את מבינה שלרצות זה לא מספיק , זה מאמץ , אין איזה קסם וכל דרך או כמה דרכים שתבחרי תהיינה דרכים ארוכות , אבל דרכים בדרך לאושר , דרכים להבראה , לשמחה לשלווה . ראיתי שגם גליה 35 כתבה לך בקשר לדימיון מודרך , אני חושבת שהדרכים יכולות להיות אפילו מהנות ומרגיעות וכמובן יעילות . הילדים שלך צריכים אותך וצריכים אותך אמא רגועה ושמחה ויציבה , זה לא פייר שעברת כל מה שעברת , אבל גם כלפיהם זה לא פייר , אני יודעת שאת יודעת את זה . את לא הגבת כאן לאף אחד אז אני לא יודעת מה את חושבת ומה את מתכננת לעשות , אבל אם קשה לך לעשות את הצעד הראשון ואין לךם כוחות אפשר לעזור לך טכנית , לתת לך מספרי טלפון או להפנות אותך לאתרים באינטרנט תלוי מה את מחפשת . תראי הצלחת להוציא תואר במשפטים בתוך כל הבלאגן , יש לך כוחות חוץ מהעובדה שאת אינטיליגנטית מאוד , חוץ מזה את עובדת במשרה מלאה ובכל זאת מחזיקה בית עם שלושה ילדים , את עושה כל-כך הרבה , אולי מה שקשה לך זה להרגע ולתפוס לפעמים שלווה , אבל אפשר ללמוד את זה , תאמיני לי אפשר ללמוד הכל . למען הילדים שלך ולמען עצמך תתחילי בצעד הראשון לשינוי או יותר נכון בצעד השני או השלישי או הרביעי כי כבר עשית כמה צעדים ענקיים , כתבת לנו ולא העברת את האלימות לדור הבא והכרת בקשיים שלך וכן הלאה ..... את יודעת שכמה שאת תהיי יותר מאושרת ככה הילדים שלך יהיו יותר מאושרים? תראי כמה הם מתאמצים לעשות אותך מאושרת , לא רק שתהיי יותר סבלנית כלפיהם , אלא עצם העובדה שהם יראו אותך מאושרת יסב להם להם אושר , ילדים אוהבים לראות את אמא שלהם מאושרת . בכנות כואב לי שכואב לילדים שלך וקל לי להזדהות עם הבן שלך , אבל אני מאוד מבינה גם אותך , מאחלת לך רק טוב ואם את צריכה עזרה אנחנו כאן ואני אשמח לעזור לך באופן אישי במה שאני יכולה . ובינתיים קבלי חיבוק
 
מגשימה

היי מותק, האמת שאת שמי בפורום הזה שינתי מ"דנדוש בת" ל"דנה 36", משום שיש כמה שמכירים אותי בשם דנדוש בת, וקצת התביישתי שידעו מי אני... אבל שהגבתי שכחתי לשנות את הניק...והוא נותר דנדוש בת.. לא חשוב ... אז כן הגבתי לאנשים... ובגלל השם לא הבנת שזו אני. שנית- תודה רבה על תשומת הלב.. היא חיממה לי את הלב, אשמח לקבל כל עזרה שאת מכירה וכל עזרה שתוכלי להעניק כאדם. עכשיו אני מבינה למה תמיד אני אוהבת לכתוב בפורומים... תמיד יש מי שיקשיב . מחבקת חזרה ושוב תודה רבה דנדוש.
 
למעלה