מקום קצת מוזר הייתי אומרת
החלון במרפסת, המקום היחיד שיכול להרגיע אותי באמת.... כתבתי על זה יום אחד, לפני שנתיים בערך כשההורים שלי רבו.... כל פעם שאני עצובה אני מסתכלת בחלון. אני לא יודעת למה, אבל זה מאוד מרגיע אותי. זה מספק לי מין בריחה מן המציאות העגומה שלי. הכל נעלם ורק הנוף הידוע עוד שם. כל הכאב והצעקות כבר נעלמו, רק הנוף המרגיע העצוב, המשמח עוד שם. אנשים עוברים ובתים מתחלפים, אבל הנוף עוד שם. אני עוד שם. בוכה ושמחה וחושבת ומקווה שהתקווה כבר תגיע. אבל הכאב לא רוצה לעזוב. הוא שואב את הנשמה ודוחף אל השחור שבלב. פנס שמאיר, מוביל את הדרך אל האושר, אבל הדרך ארוכה. המילים חוסמות והמעשים בונים חומה, מי יודע אם אי פעם אגיע לשם העזרה שהיתה צריכה להגיע, נאבדה בדרך. הדפים עפים מהחלון ונרטבים בשלוליות. הגשם שוטף את הכל, מטהר את כולם ואני עוד שם. פעם מזילה דמעה ופעם משחררת חיוך, עוד עמוד נתלש מהמחברת, מקופל וזרוק על הרצפה. מתחילים דף חדש. אבל שום מחק לא ימחק את הכתוב על ידי הגורל. ולא תמיד האהבה מנצחת, ולפעמים הנוף משתנה. נעלם. ורק אני עוד שם.