דגני היחיד
New member
רכישת אדמות הארץ
ראיתי התיחסות של "1עדי קקל" באחד ההודעות - שחסר חינוך לרכישת אדמות ואני מבקש לשתף אתכם בסיפור אישי לפני כמה שנים הלכתי לאסוף עצים למדורת ל"ג בעומר עבור ילדי , בין ערימת פסולת בנין ליד פארק הירקון מצאתי גם כמה קלסרים שבתוכם תכתובת מאמצע שנות העשרים לתחילת שנות החמישים, מאוד מסודרת ומתויקת כהלכה, בין עו"ד בשם גורביץ שגר כאן לקבוצת יהודים מלטביה ומליטא. כנראה שאותו עו"ד הלך לעולמו , ויורשיו בין שיברי שיפוץ הירושה,זרקו את אותם קלסרים. אותם יהודים רצו להשקיע כסף ולרכוש אדמות , הם שם - אך האדמות כאן, ולכן הקימו אגודה בשם "הקישון" , ושכרו את שירותי גורביץ לרכוש את אדמות עמק זבולון. אספתי מיד את הקלסרים והבאתי אותם לביתי,אישתי (כמובן) הקשתה -"הקלסרים או אני..." (בחרתי בקלסרים- סתאאאאאאם) היתה בקלסרים אלו תכתובת מופלאה של רכישת אדמות עמק זבולון, אותו גורביץ היה מתייק כל מכתב שקיבל (כולל המעטפה והבול...) ובצידו מתייק את תשובתו. היו שם גלויות, קבלות של שירותי שמירה של האדמות (השומר העיברי בא"י..) תיאור של האדמות ומצבן. צריך לזכור שהמצב הביטחוני היה גרוע, כנופית דג'אני (אין קשר לח"מ...) שלטה בעמק, ולכן אותו גורביץ היה עולה על רכבת מחיפה לעכו ובוחן מצב הרכוש ומתאר אותו לרוכשים. לימים הגיע מלחמת העולם, היה דילדול בולט בכמות התכתובת בשל השואה שעבר עמנו.(יש שם גלויה תקופה קצרה לפני המלחמה שבה כותב פלוני "בקרוב אקבל את הקושאן וא(נ)סע לא"י...) חידוש התכתובות היה לאחר מלחמת העולם, בעיקר מכתבי ניצולים, מאורגואי, דרום אפריקה וכו' "...אני בן אחיו של פלוני הניצול היחיד מעמק הבאכה..." למותר לציין שזה היה מאוד מאוד מרגש. הרגשתי שהקלסרים האלו לא יכולים להישאר אצלי, שמישהו בטפשותו זרק אותם ואני מופקד להחזיר אותם, ניתן לעשות מחקר , להכניס למוזיאון וכו. פניתי לאוניברסיטת בר אילן, לאירגון יוצאי לטביה וליטא, ועוד רבים. כולם הבטיחו שיחזרו אלי- ולשווא. לאחר חודשים ארוכים שבהם אותם קלסרים מלוכלכים מאבק שברי בנין שכנו בדירתי, ומאחר וראיתי שלא חוזרים אלי למרות פניות נוספות, סברתי בבורותי שאולי הסיפור יפה אך כנראה הפיקדון שניתן לי לא שווה דבר. עברתי על הקלסרים, תלשתי את כל מה שנראה היה לי חשוב, מעטפות, מכתבים , חתימות של גדולי היישוב, בולים, קבלות, צררתי אותם בקלסר, והשאר (לא תאמינו !) לפח. לו הייתי יודע היום את שלא ידעתי אז, הייתי מתעקש עוד יותר, הייתי צעיר ולא מנוסה בלשון המעטה. לסיפור הזה יש סוף טוב מבחינתי וסוף רע מבחינת הרוכשים. מדינת ישראל נהגה באנשים אלו כהלכה - היא הלאימה להם את האדמות... מבחינתי- ישבתי עם ילדי והראיתי להם את הבולים, היה שם בול שאז לא ידעתי את מקורו, היה כתוב עליו EEST וחותמת עיר בשם טארטו...חיפוש משותף באטלס הביא אותנו לאסטוניה ומצאנו את העיר....וראה זה דבר חינוכי שכדאי לחנך את הילדים לברכיו- החלטנו לאסוף בולים יחדיו. לימים הילדים גדלו, לא המשיכו וגם אני עם מעט עליות והרבה מורדות המשכתי מדי פעם לאסוף מכל הבא ליד. אותם קלסרים של סיפור הרכישה של אדמות הארץ הם הסיבה האמיתית שאני כאן אתכם היום.
ראיתי התיחסות של "1עדי קקל" באחד ההודעות - שחסר חינוך לרכישת אדמות ואני מבקש לשתף אתכם בסיפור אישי לפני כמה שנים הלכתי לאסוף עצים למדורת ל"ג בעומר עבור ילדי , בין ערימת פסולת בנין ליד פארק הירקון מצאתי גם כמה קלסרים שבתוכם תכתובת מאמצע שנות העשרים לתחילת שנות החמישים, מאוד מסודרת ומתויקת כהלכה, בין עו"ד בשם גורביץ שגר כאן לקבוצת יהודים מלטביה ומליטא. כנראה שאותו עו"ד הלך לעולמו , ויורשיו בין שיברי שיפוץ הירושה,זרקו את אותם קלסרים. אותם יהודים רצו להשקיע כסף ולרכוש אדמות , הם שם - אך האדמות כאן, ולכן הקימו אגודה בשם "הקישון" , ושכרו את שירותי גורביץ לרכוש את אדמות עמק זבולון. אספתי מיד את הקלסרים והבאתי אותם לביתי,אישתי (כמובן) הקשתה -"הקלסרים או אני..." (בחרתי בקלסרים- סתאאאאאאם) היתה בקלסרים אלו תכתובת מופלאה של רכישת אדמות עמק זבולון, אותו גורביץ היה מתייק כל מכתב שקיבל (כולל המעטפה והבול...) ובצידו מתייק את תשובתו. היו שם גלויות, קבלות של שירותי שמירה של האדמות (השומר העיברי בא"י..) תיאור של האדמות ומצבן. צריך לזכור שהמצב הביטחוני היה גרוע, כנופית דג'אני (אין קשר לח"מ...) שלטה בעמק, ולכן אותו גורביץ היה עולה על רכבת מחיפה לעכו ובוחן מצב הרכוש ומתאר אותו לרוכשים. לימים הגיע מלחמת העולם, היה דילדול בולט בכמות התכתובת בשל השואה שעבר עמנו.(יש שם גלויה תקופה קצרה לפני המלחמה שבה כותב פלוני "בקרוב אקבל את הקושאן וא(נ)סע לא"י...) חידוש התכתובות היה לאחר מלחמת העולם, בעיקר מכתבי ניצולים, מאורגואי, דרום אפריקה וכו' "...אני בן אחיו של פלוני הניצול היחיד מעמק הבאכה..." למותר לציין שזה היה מאוד מאוד מרגש. הרגשתי שהקלסרים האלו לא יכולים להישאר אצלי, שמישהו בטפשותו זרק אותם ואני מופקד להחזיר אותם, ניתן לעשות מחקר , להכניס למוזיאון וכו. פניתי לאוניברסיטת בר אילן, לאירגון יוצאי לטביה וליטא, ועוד רבים. כולם הבטיחו שיחזרו אלי- ולשווא. לאחר חודשים ארוכים שבהם אותם קלסרים מלוכלכים מאבק שברי בנין שכנו בדירתי, ומאחר וראיתי שלא חוזרים אלי למרות פניות נוספות, סברתי בבורותי שאולי הסיפור יפה אך כנראה הפיקדון שניתן לי לא שווה דבר. עברתי על הקלסרים, תלשתי את כל מה שנראה היה לי חשוב, מעטפות, מכתבים , חתימות של גדולי היישוב, בולים, קבלות, צררתי אותם בקלסר, והשאר (לא תאמינו !) לפח. לו הייתי יודע היום את שלא ידעתי אז, הייתי מתעקש עוד יותר, הייתי צעיר ולא מנוסה בלשון המעטה. לסיפור הזה יש סוף טוב מבחינתי וסוף רע מבחינת הרוכשים. מדינת ישראל נהגה באנשים אלו כהלכה - היא הלאימה להם את האדמות... מבחינתי- ישבתי עם ילדי והראיתי להם את הבולים, היה שם בול שאז לא ידעתי את מקורו, היה כתוב עליו EEST וחותמת עיר בשם טארטו...חיפוש משותף באטלס הביא אותנו לאסטוניה ומצאנו את העיר....וראה זה דבר חינוכי שכדאי לחנך את הילדים לברכיו- החלטנו לאסוף בולים יחדיו. לימים הילדים גדלו, לא המשיכו וגם אני עם מעט עליות והרבה מורדות המשכתי מדי פעם לאסוף מכל הבא ליד. אותם קלסרים של סיפור הרכישה של אדמות הארץ הם הסיבה האמיתית שאני כאן אתכם היום.