רכבת הרים (ט?)

רכבת הרים (ט?)

המילה היחידה שעולה לי בראש בקשר למה שאני עברתי ועדיין עוברת זה רכבת הרים. פעם למעלה ופעם למטה. אני תמיד מזכירה לעצמי שבעצם אין למעלה כשאין למטה, והפוך. אני חייבת לדעת את זה, זה הדבר היחיד שמחזיק אותי באותן תהומות אליהן אני נופלת. אין חושך בלי אור ואין אור בלי חושך. כאשר אפשר לראות את שני הדברים במקביל, ניתן להמשיך ללכת קדימה בלי לפחד ליפול.
אני לא אומרת שבפעם האחרונה שנפלתי, והיא הייתה ממש לא מזמן, ״הודעתי״ לכולם שכבר אין לי כוח למאבקים הללו. התייאשתי מהמלחמה, לגמרי. חיפשתי רק את השקט המסמא עיניים שנותנת המחלה הזו.
אבל, הצלחתי לדבר את הקושי, לא לעשות דברים חולניים. הצלחתי לבקש עזרה, להגיד שאני לא יכולה עכשיו לבד. קיבלתי בדיוק את מה שהייתי צריכה, חיבוקים וחיזוקים. וכן, גם קצת שקט מהעולם. המחשבות החולות הנמיכו ווליום, והצלחתי שוב לראות את הדרך.
יצאתי מהמשבר הזה איכשהו מחוזקת יותר, עם תובנות חדשות וקשות יותר לגביי ולגבי הטעויות שלי. ראיתי את הנקודה שבגללה קשה לי לוותר על המחלה. הבנתי שאני לא יודעת מי אני בלעדיה. אין לי זהות אמיתית. חייתי יחד איתה רוב חיי, משהו כמו 25 שנה. לא גיבשתי את עצמי בגיל שהייתי צריכה. ואני מפחדת, מפחדת שאולי ההבנה הזו רק תגרום לי לחזור אחורה בלי לחשוב. מצד שני, אני יודעת שאני הבנתי וקיבלתי משהו גדול, משהו שלא הרבה מוכנים לראות לגבי עצמם. המערכת סביבי יכולה לתמוך בי, ולגרום לי לראות את הדברים שאולי כן קיימים בתוכי...

אולי ההודעה קצת מבולבלת, קצת מביאה דבר והיפוכו, אבל כמו שאמרתי אין אחד בלי השני.
תודה על הקריאה וכמובן סליחה על האורך.
 

lital172

New member
זה קשה לראות

בבירור פתאום למה קשה לנו לוותר על המחלה. להיזכר ולהבין שמאז ומתמיד את בתוכה. אבל מרגש שראית כמה תמיכה יש לך כמה מקבלים אותך גם במצבים אלו. אני מבינה את הפחד אבל בעיני עצם זה שאת מבינה למה זה קרה. מה מרגיש לך. אם תעבדי על זה בטיפול ותספרי את כלזה. תוכלי כל כך להתחזק. לפתוח הכל. לגלות מי את וכמה את בלעדיה. והפעם באמת להרגיש הכי בריאה ושאת עם הידיים על הסגירה של המחלה הזו. שאת מבינה שיש בך כל כך הרבה. ושאת מוצאת לעצמך דרך אחרת להתמודד. כי קיימות כל כך הרבה דרכים . ופשוט צריך רק להבין ולפקוח את העיניים. אולי כתבתי קצת מבולבל. אבל בעיני כמו שכתבת ייאוש פחד יחד מגיעים התקווה והחוזק. את רק צריכה לבחור ולקחת את זה בידיים.
 
היי ליטל

אני יודעת (כן, כבר ברמה של יודעת ומאמינה) שיש אנשים שאכפת להם ממני. אני גם מנסה להפנים שזה אכן מגיע לי. המקום בו אני נמצאת הוא מצד אחד מכיל המון כאב וקושי, ומצד שני גם סוג של הקלה. אולי בצעדים קטנטנים אני אוכל להכיר את עצמי...


אולי...
 

קולדון

New member
היי :)

את כותבת דברים קשים על עצמך,

אבל רק מלהשוות את ההודעה הזו שלך (ועוד כמה, כל האחרונות שאת כותבת כאן פעם בכמה זמן)
לאלו של פעם, של לפני יותר משנה נניח-
עדיין רואים את ההבדל העצום, המהותי.

ההודעה שלך מראה לי שאת הרבה יותר חזקה, שגם כשיש טריגרים מטורפים, יש לך עדיין יותר מה להפסיד מלחזור למחלה הארורה.

מרגש בעיני שיעדת לתקשר את הקושי ולקבל את החיזוקים.

זה אמנם תהליך ארוך ומתמשך (לכל החיים, בעצם) ואני ממש מבינה את מה שאת כותבת על גיבוש הזהות, אצלי זה היה בדיוק ככה ולקח לי הרבה זמן לגבש את עצמי מחדש ללא הרס העצמי של הפרעות אכילה והפרעות אחרות. זה לוקח זמן, אבל זה תהליך מעניין.

זה תהליך שבו את מגלה כמה את מתחזקת, כל פעם מחדש.
כמה כן הצלחת להשיג בזכות עצמך (בלי ההפרעה)

בסוף את תמצאי את עצמך, צריך לתת לכל הקליפות לנשור.. זה לוקח זמן...
 
היי

אני באמת ובתמים התהלכתי בעולם בערך 7-8 שנים בלי הבלאגן של האוכל והמשקל. כן, אני נכנסתי לתסבוכת הזו כשהייתי בערך בת 8-9. נכנסתי כי המורה שלי לבלט דרשה מכולן מראה מסויים.
אני לא הגעתי בכלל לשלב בו התחלתי לגבש לעצמי זהות מלבד זו הילדית. אני לא הצלחתי להשיג דבר ללא המחלה, אין לי ולו הישג אחד בזכותי.
כל מה שאי פעם עשיתי זה היה תחת כותרת ״חולה״ או לחילופין ״נאבקת/מחלימה/בתהליך״
כל מעשה שלי היה מתוך מחשבה של להכנע למחלה או לא. דוגמא? ההיריון שלי. אני החלטתי שהמחלה שלקחה אותי כבת ערובה לא תיקח את בתי. אני נאבקתי בה, נאבקתי במחשבות החולות שלי על מנת להמשיך לאכול. אני יודעת שעצם זה שהיה לי חשוב זה לא מובן מאליו, אני יודעת שעצם זה ששמתי אותה ואת בריאותה לפני זו שלי זה ממש טבעי. בכל זאת, ההרגשה שלי היא שנאבקתי במחלה והפסדתי לה. היא נולדת הרבה לפני הזמן וכד׳

אני לא צריכה לתת לקליפות לנשור, אני פשוט צריכה למצוא במה למלא את עצמי.
 
להכיר את עצמך זה דבר שנותן כח

להכיר את הבורות שלך, את המקומות הקשים בתוכך ואת מה שעלול להפיל אותך, זה ידע שיכול לשמור עלייך מאוד.
וכשאת יודעת את זה...
מה יש בך חוץ מהחולי? מה עוד מזוהה איתך ושייך לזהות שלך?
 
אני באמת לא יודעת.

אני לא יכולה לזהות, כמו שכתבתי למעלה, חלק אחד ממני שאיננו קשור איכשהו למחלה.

כשאת יודעת מתי ומאיפה הנפילה הבאה תגיע, את יודעת להתכונן כראוי. את יכולה להמנע ממנה לעיתים.
נכון, אבל זו לא ערובה לדרך חלקה, אפילו לא חלקית...
 
למעלה