התקווה שבתוכי
New member
רכבת הרים (ט?)
המילה היחידה שעולה לי בראש בקשר למה שאני עברתי ועדיין עוברת זה רכבת הרים. פעם למעלה ופעם למטה. אני תמיד מזכירה לעצמי שבעצם אין למעלה כשאין למטה, והפוך. אני חייבת לדעת את זה, זה הדבר היחיד שמחזיק אותי באותן תהומות אליהן אני נופלת. אין חושך בלי אור ואין אור בלי חושך. כאשר אפשר לראות את שני הדברים במקביל, ניתן להמשיך ללכת קדימה בלי לפחד ליפול.
אני לא אומרת שבפעם האחרונה שנפלתי, והיא הייתה ממש לא מזמן, ״הודעתי״ לכולם שכבר אין לי כוח למאבקים הללו. התייאשתי מהמלחמה, לגמרי. חיפשתי רק את השקט המסמא עיניים שנותנת המחלה הזו.
אבל, הצלחתי לדבר את הקושי, לא לעשות דברים חולניים. הצלחתי לבקש עזרה, להגיד שאני לא יכולה עכשיו לבד. קיבלתי בדיוק את מה שהייתי צריכה, חיבוקים וחיזוקים. וכן, גם קצת שקט מהעולם. המחשבות החולות הנמיכו ווליום, והצלחתי שוב לראות את הדרך.
יצאתי מהמשבר הזה איכשהו מחוזקת יותר, עם תובנות חדשות וקשות יותר לגביי ולגבי הטעויות שלי. ראיתי את הנקודה שבגללה קשה לי לוותר על המחלה. הבנתי שאני לא יודעת מי אני בלעדיה. אין לי זהות אמיתית. חייתי יחד איתה רוב חיי, משהו כמו 25 שנה. לא גיבשתי את עצמי בגיל שהייתי צריכה. ואני מפחדת, מפחדת שאולי ההבנה הזו רק תגרום לי לחזור אחורה בלי לחשוב. מצד שני, אני יודעת שאני הבנתי וקיבלתי משהו גדול, משהו שלא הרבה מוכנים לראות לגבי עצמם. המערכת סביבי יכולה לתמוך בי, ולגרום לי לראות את הדברים שאולי כן קיימים בתוכי...
אולי ההודעה קצת מבולבלת, קצת מביאה דבר והיפוכו, אבל כמו שאמרתי אין אחד בלי השני.
תודה על הקריאה וכמובן סליחה על האורך.
המילה היחידה שעולה לי בראש בקשר למה שאני עברתי ועדיין עוברת זה רכבת הרים. פעם למעלה ופעם למטה. אני תמיד מזכירה לעצמי שבעצם אין למעלה כשאין למטה, והפוך. אני חייבת לדעת את זה, זה הדבר היחיד שמחזיק אותי באותן תהומות אליהן אני נופלת. אין חושך בלי אור ואין אור בלי חושך. כאשר אפשר לראות את שני הדברים במקביל, ניתן להמשיך ללכת קדימה בלי לפחד ליפול.
אני לא אומרת שבפעם האחרונה שנפלתי, והיא הייתה ממש לא מזמן, ״הודעתי״ לכולם שכבר אין לי כוח למאבקים הללו. התייאשתי מהמלחמה, לגמרי. חיפשתי רק את השקט המסמא עיניים שנותנת המחלה הזו.
אבל, הצלחתי לדבר את הקושי, לא לעשות דברים חולניים. הצלחתי לבקש עזרה, להגיד שאני לא יכולה עכשיו לבד. קיבלתי בדיוק את מה שהייתי צריכה, חיבוקים וחיזוקים. וכן, גם קצת שקט מהעולם. המחשבות החולות הנמיכו ווליום, והצלחתי שוב לראות את הדרך.
יצאתי מהמשבר הזה איכשהו מחוזקת יותר, עם תובנות חדשות וקשות יותר לגביי ולגבי הטעויות שלי. ראיתי את הנקודה שבגללה קשה לי לוותר על המחלה. הבנתי שאני לא יודעת מי אני בלעדיה. אין לי זהות אמיתית. חייתי יחד איתה רוב חיי, משהו כמו 25 שנה. לא גיבשתי את עצמי בגיל שהייתי צריכה. ואני מפחדת, מפחדת שאולי ההבנה הזו רק תגרום לי לחזור אחורה בלי לחשוב. מצד שני, אני יודעת שאני הבנתי וקיבלתי משהו גדול, משהו שלא הרבה מוכנים לראות לגבי עצמם. המערכת סביבי יכולה לתמוך בי, ולגרום לי לראות את הדברים שאולי כן קיימים בתוכי...
אולי ההודעה קצת מבולבלת, קצת מביאה דבר והיפוכו, אבל כמו שאמרתי אין אחד בלי השני.
תודה על הקריאה וכמובן סליחה על האורך.
