אני מאמינה שהכל זה חלק מתקשורת שנבנית עם הזמן
חזרתיות כזו כמו שתיארת מוכרת לי מהבת שלי, שאוהבת לומר דברים בג'יבריש ושאני אחזור אחריה וזה מאוד מצחיק אותה כשאני חוזרת אחריה בדיוק באותה אינטונציה באותו גוון קול. היא בת 11 וזה ממש לא מפריע לי, להיפך זה נחמד להתיילד כך. לפעמים כשאין לי ראש לזה אז אנ מבקשת ממנה לדחות זאת לאח"כ ומסבירה למה ומבקשת להתחשב בי. אנחנו קוראות לזה משחק הקולות.
אני גם תוחמת את זה בזמן ושמה שעון עם צלצול בסטופר, כדי להראות לה שאני מתכוונת למה שאני אומרת, כי קשה לה לחכות סתם כך בלי לדעת מתי יגיע האח"כ הזה...
התופעה הכפייתית הזו, כפי שאת כותבת, מי קרא לה כך? את? אנשי החינוך? רופאים? ועוד משהו, למה זה כ"כ מפריע, ולמי?
בעיניי כל עוד זה לא מפריע לילד לעשות עוד דברים בחיים, אז למה לנסות לטפל בזה? האם בתקווה לשנות אותו? לנרמל אותו? ואם כן,
עד כמה זה יעזור?
אני לא מכירה את הילד ולא רוצה לתת לך סתם עצות, בסופו של דבר תעשו מה שמתאים לכם כמשפחה. אני רוצה להגיד לך שלי יש שלושה ילדים אוטיסטים, הם שונים אחד מהשני וכל עוד אני מכבדת אותם ואוהבת אותם כמו שהם אז כל אחד מוצא את מקומו במשפחה ובעולם. כל אחד מהם מקבל את ההזדמנות לעשות מה שטוב לו ולהשתלב איך שנוח לו בחיי המשפחה שלנו.
יש קשיים, לא הכל הרמוני ונהדר כמו שזה נשמע, יש קונפליקטים ביניהם וגם בין כל אחד מהם לבינינו. אתן לך דוגמא מהבוקר:הבן שלי, בן ה-11, שלא מדבר, יושב במקום הקבוע שלו, ליד החלון בסלון ודופק על השמשה ורוטן. אני שואלת אותו: אתה רוצה לשתף אותי,מה קורה? אז הוא ניגש וכותבלי: לא קורה כלום, עצבני רצח. שאלתי: אפשר לעזור, רוצה להגיד לי ממה אתה עצבני? עונה לי : לא וממשיך לדפוק בשמשה. נעמדתי לידו ואמרתי לו: דיברנו על זה עשרות פעמים ואני מזכירה לך שוב, על שימשת החלון אסור לדפוק. רוצה להוציא עצבים, על הספה, בבקשה, על הכריות, על כדור הפיזיו.
אז הוא זז ועשה זאת על הספה. דפק המון זמן, ממש חזק עד שהפסיק. כשהוא הפסיק, אחרי איזה עשרים דקות, שאלתי אותו שוב אם הוא בכ"ז רוצה לדבר על מה שעצבן אותו, אולי אוכל לעזור לו, הוא אמר לי: אם את לא אוטיסטית את לא תביני.
לא הגבתי, חיבקתי ונישקתי אותו והוא החזיר לי בחיוך.שאלתי אותו אם הוא רוצה להשאר בבית היום אז הוא אמר לי מה פתאום, יהיה כיף היום בקייטנה....
לא זוכרת מה הוא אמר לי שיש, אשאל אותו כשיחזור.
בקיצור הפואנטה: הבן שלי משמיע קולות, רץ, דופק על כל מה שאפשר ומקשיב ואנחנו התרגלנו לזה ומכבדים אותו.החיים שלו קשים דיים, לא נראה לי שאנחנו צריכים להקשות אותם עוד יותר...