הבלבול אכן קיים.
1. בשוק סגור או שוק גדול - תקף המודל הקלאסי:
ריבית נמוכה -> אנשים לוקחים יותר הלוואות -> נוצר הצפה של השוק בכסף -> נוצרת אינפלציה -> האינפלציה מתורגמת לפיחות -> אנשים לא מוכנים לקנות אג"ח במחיר הזול (וחוסר האיזון "נפתר")
2. בשוק פתוח וקטן:
ריבית גבוהה עם אינפלציה נמוכה (ביחס לשווקים הדומיננטים - הדולר והיורו) -> יותר משקיעים זרים ישקיעו באג"ח מקומי -> יש יותר הלוואות זמינות -> יש הצפה של כסף בשוק -> נוצרת אינפלציה -> האינפלציה מתורגמת לפיחות (וחוסר האיזון "נפתר")
בשני המקרים מדובר במניפולציה משמעותית על השוק המוניטרי - כפייה מלאכותית של ריבית.
המקרה הראשון - נוצר בעקבות מדיניות מכוונת של הבנק המרכזי,
המקרה השני - נוצר בעקבות מדיניות מכוונת של הבנקים המרכזיים הדומיננטים.
הגישה המוניטרית הקלאסית (שמילטון פרידמן היה מובילה) טענה שמראש מניפולציה היא דבר רע שיש להמעיט בה.
אבל במקרה הזה, זה בלתי אפשרי: אין לנו שליטה על הבנק המרכזי של ארה"ב או אירופה, שמבצעים מניפולציה רחבת היקף.
אז נדרשת חשיבה יצירתית.
במקרה שלנו - פעולות מנוגדות:
- מעלים ריבית - כדי לפתור את מקרה 1
- השוק קטן ולכן ניתן לקנות מט"ח כדי לאזן את מקרה 2
- ובנוסף, לאחר זמן - מעלים דרישות רגולציה (חובת דיווח, מיסים).
מדובר במניפולציה, אך פחות חזקה מהמניפולציה בשווקים הדומיננטים.
הבעיה העיקרית היא: במה להשקיע את יתרות המט"ח כדי שכספי הציבור לא ירדו לטמיון.
לפי הגישה המוניטרית הקלאסית - צפויה אינפלציה כלל עולמית, ולכן כדאי בנכסים סולידיים.
אבל ערכי נכסים קלאסיים (זהב, כסף, נדל"ן) כבר מושפעים משמעותית מההיצף,
מצד שני, הריבית וגובה החוב מעלה את סיכון ההשקעה באג"ח ארוך טווח במדינות המערב.
לכן זו נשארה שאלה פתוחה.
אחרי שהמשבר הנוכחי יגמר - יתחילו לפתח תשובות.