רוצה לשתף אתכם במשהו משמח../images/Emo13.gif
לאחר המקרה שעברה בתי, בכל פעם שהיו מסיבות בגן, למרות שהשתתפה יפה בחזרות שלפני כן, וידעה לשיר ולדקלם את הכל, כשהגיע היום הגדול שבו ההורים מגיעים לגן, כבר בשער הגן היה נצמדת אלי, ולא עוזבת, לא משתתפת במסיבה שלא לדבר על להנות ממנה. היתה כולה בפחדים מכל ההמולה סביבה (למרות שאילו היו אנשים שהיא מכירה היטב, כי כולנו היינו מאותו מושב), ככה במשך 3 שנים, ידעתי שלפני שמגיעים לגן, אני צריכה להצטייד בחב' טישו,כי הדמעות של העצב שלי ממצבה הנפשי, ירטיבו לי את הנשמה. כל כך כאב לי לראות אותה במצב הזה, שהיא נורא רוצה להשתתף במסיבה, אבל מתה מפחד, לא סומכת על אף אחד, ונצמדת אלי או אל בעלי. כמה שניסינו לעודד אותה לפני, וכמה שהגננת עטפה אותה בחום, זה לא עזר,ואני כבר נואשתי. כמובן שבכל התקופה הזו היו (ועדיין נשארו) לי כעסים עצומים כלפי הילדים וההורים של הילדים שפגעו בה, שהרגו לה את הילדות. אבל לא היה לי מה לעשות בענין, חוץ מלתמוך בבת שלי. הבת שלי כבר בכיתה א', והערב חזרנו ממסיבת סידור שלה, הכתה שלה הציגה והופיעה, והקטנה שלי אמרה לי שגם לה יש תפקיד בסוף, להניף שלט. מיותר לספר שהייתי בטוחה שהיא לא תעיז לעלות לבמה ולעשות את החלק שלה, הטישו כבר היה מוכן אצלי, והתיסכול היה בהיכון. ואז הגענו לאולם, והיא ישר רצה לחברות שלה, כל הערב היתה ליד הבמה, מחכה לתורה, ראיתי שהיא קצת חולמת (אולי נלחמת בפחדים?) ראיתי שהיא משתוקקת להשתתף, ואני? ישבתי מהצד שלחתי לה חיוכים ונשיקות באויר. ואז הגיע הרגע, היא כבר על הבמה בצד ממתינה לתורה, אני עם המצלמה והיא מוודאת שאני קולטת אותה עם העדשה. ופתאם, אני רואה את הקטנה המקסימה שלי, רצה לאמצע הבמה, עם מלא בטחון, עם חיוך מאושר על הפנים ועם גאווה ומניפה את השלט גבוה גבוה. כמובן שבכיתי, אבל הפעם מאושר
. היא ניצחה, הבת שלי ניצחה, יש לה בטחון,יש לה כוחות, יש לה אותי!!!!!!! כמה שאני אוהבת אותה, על הנחישות שלה ועל הכוחות שלה. כמובן שיש לה עוד דרך ארוכה לעשות, אבל.... צעד צעד.
לאחר המקרה שעברה בתי, בכל פעם שהיו מסיבות בגן, למרות שהשתתפה יפה בחזרות שלפני כן, וידעה לשיר ולדקלם את הכל, כשהגיע היום הגדול שבו ההורים מגיעים לגן, כבר בשער הגן היה נצמדת אלי, ולא עוזבת, לא משתתפת במסיבה שלא לדבר על להנות ממנה. היתה כולה בפחדים מכל ההמולה סביבה (למרות שאילו היו אנשים שהיא מכירה היטב, כי כולנו היינו מאותו מושב), ככה במשך 3 שנים, ידעתי שלפני שמגיעים לגן, אני צריכה להצטייד בחב' טישו,כי הדמעות של העצב שלי ממצבה הנפשי, ירטיבו לי את הנשמה. כל כך כאב לי לראות אותה במצב הזה, שהיא נורא רוצה להשתתף במסיבה, אבל מתה מפחד, לא סומכת על אף אחד, ונצמדת אלי או אל בעלי. כמה שניסינו לעודד אותה לפני, וכמה שהגננת עטפה אותה בחום, זה לא עזר,ואני כבר נואשתי. כמובן שבכל התקופה הזו היו (ועדיין נשארו) לי כעסים עצומים כלפי הילדים וההורים של הילדים שפגעו בה, שהרגו לה את הילדות. אבל לא היה לי מה לעשות בענין, חוץ מלתמוך בבת שלי. הבת שלי כבר בכיתה א', והערב חזרנו ממסיבת סידור שלה, הכתה שלה הציגה והופיעה, והקטנה שלי אמרה לי שגם לה יש תפקיד בסוף, להניף שלט. מיותר לספר שהייתי בטוחה שהיא לא תעיז לעלות לבמה ולעשות את החלק שלה, הטישו כבר היה מוכן אצלי, והתיסכול היה בהיכון. ואז הגענו לאולם, והיא ישר רצה לחברות שלה, כל הערב היתה ליד הבמה, מחכה לתורה, ראיתי שהיא קצת חולמת (אולי נלחמת בפחדים?) ראיתי שהיא משתוקקת להשתתף, ואני? ישבתי מהצד שלחתי לה חיוכים ונשיקות באויר. ואז הגיע הרגע, היא כבר על הבמה בצד ממתינה לתורה, אני עם המצלמה והיא מוודאת שאני קולטת אותה עם העדשה. ופתאם, אני רואה את הקטנה המקסימה שלי, רצה לאמצע הבמה, עם מלא בטחון, עם חיוך מאושר על הפנים ועם גאווה ומניפה את השלט גבוה גבוה. כמובן שבכיתי, אבל הפעם מאושר