נהדר MysteryAngel שיכולת לראות
זאת. כעס הוא חרב פיפיות. הוא פוגע יותר בכועס מאשר במי שכועסים עליו. כעס הוא רגש שאינו מאפשר לנו להצליח. כעס הוא רגש שקיים ואין אנו יכולים להיפטר ממנו על ידי הדחקתו או התעלמות ממנו, מפני שהוא מזהם את ההילה שלנו ואנו הופכים להיות נגועים בו. כל דבר שאתו אנו באים במגע, הופך להיות נגוע בכעסים שלנו. כעס קיים גם בספירות היותר גבוהות. כעס לעולם איננו מוצדק. כל כעס, אינו אלא נסיון לגרום למישהו לחוש אשמה. על פי המידה שבה אנו מעריכים את האשמה,על פי אותה מידה,אנו תופשים את ההתקפה כמוצדקת הצורך ללמוד להיפטר מרגשות הכעס בדרך בונה, הוא עצום וחשוב ביותר. גם רגשות אשם הם כעסים, שאנו סבורים, שאין לנו זכות להביע. ועל ידי זה שאנו מדחיקים אותם, הם לא נעלמים. גם כשאנו אומרים שאנו חשים אשמה.כאשר אנו חשים אשמה, לא נניח לעצמנו להצליח. כשאנו חשים אשמה, אנו סבורים, שלא מגיע לנו להצליח!!! הדבר הבא הוא דכאון. הדכאון נובע מכעס מודחק, שאינו מבוטא לא מפני שאיננו חשים זכות להביעו, אלא שאנו פוחדים להסתבך בצרה, אם נביע אותו. כתוצאה מהכעס המודחק הזה, אפשר להיות לגמרי משותקים. כך שהדחקת הכעס, יכולה להיות הרסנית. למעשה, כיום זה כבר ידוע שהרבה מסוגי הסרטן, נובעים מכעס מודחק. הסיבה הראשונה להדחקת כעס, היא מסרים ברורים שקבלנו מההורים ומהחברה, שלא נכעס: "אל תכעס! זה לא מתאים לדימוי העצמי שלך כגבר. לא מתאים לך לאבד שליטה." או "אל תכעסי! זה פוגע בנשיות שלך." ולאחר 18 שנה בערך, שבהם אנו מתרגלים להדחיק את הכעס, איננו יודעים איך לעשות פתאום את השינוי. אנשים מדחיקים כעס, מפני שאינם יודעים איך לשחרר אותו. הם סבורים, שלהביע כעס, משמעו לצעוק, לצרוח, להתרגז. הם לא רוצים לראות את עצמם כאנשים לא נעימים. סיבה נוספת לכך שאנשים אוגרים כעס, זוהי תחושת החיות שזה מעניק להם. אנשים אחרים מפרשים את הכעס המודחק שלהם כעצמה, כחוזק. מה שאיננו נכון. אולם זה נותן להם תירוץ לפעול בצורה נמרצת ומעניק להם הצדקה לעשות דברים, שאין להם צידוק. והם אוהבים תחושה זאת. הכעס מעניק להם מטרה- להצליח על אפם וחמתם של כולם. האגו ניזון על כעס מודחק. זהו המעדן של האגו. כעס מודחק עוזר לתחושת הנפרדות לגדול ולתפוח. הכעס מעניק לאנשים צידוק להכאיב לאנשים אחרים. לפגוע בהם, לגרום להם תאונות אלימות. וכאשר אנו נשאלים לסיבת הפגיעה, התשובה היא: "אבל אני מאד כועס". תשובה, ה"משחררת" מאחריות למעשה. אדם יכול להיות אגואיסט, מרוכז בעצמו ולהתנהג לאחרים בדרך לא נעימה וכאשר יעירו את תשומת ליבו לכך, הוא יאמר: "או, אני משער שאני פשוט מאד כועס." הסיבה הבאה, היא הענשה של הורים, מורים ואהובים: "אני מאד כועס מפני שהם 'עשו' לי כל מיני דברים. "אני מעניש את הורי על מה שהם עשו לי." "אני מענישה את בעלי על שהוא עשה כך וכך"... ולעתים אנו סוחבים אתנו סיפורים כאלו במשך עשרים שנה ואם שואלים אותנו למה אנחנו כל כך כועסים, אנחנו מספרים. ממש להוטים לספר על מה שמישהו עשה לנו לפני כך וכך שנים שבעקבות זאת אנו עדיין כועסים. עדיין מענישים. לעתים אנו אוגרים כעס במשך שנים, בונים מחסנים של כעסים ואז, בא איזה שלומיאל ודורך לנו בטעות על הבוהן. ואז, אנו מגלגלים את כל הכעסים עליו, בלא שום פרופורציה ושום יחס למעשהו. ואז, שוב ישנה בניית כעסים במשך שנים ושוב אנו נתקלים באיזה שהו שלומיאל ומטיחים בו את כל הכעסים שלנו שהצטברו במשך שנים. הכעס קיים בכל מיני צורות ואנשים אוחזים בו גם כאשר אינם יודעים שהוא קיים. רחמים עצמיים הם כעס מודחק. אנשים כועסים באמצעות שיפוט. שיפוט עצמי ושיפוט של אחרים. על ידי הענשה עצמית והענשה של אחרים. הם עושים זאת דרך חוסר יושר ורצון להיות נחמדים כלפי אחרים. על ידי היותם קורבנות, לבטח הם אוחזים כעס. אנשים אוחזים כעס גם כשאינם יודעים זאת. בודאי שתמיד קיימת התמורה. (PAY OFF). אדם עשוי לא להחזיק מעמד במשרה ולחוש רחמים עצמיים על עצמו, על שאינו מסוגל להחזיק מעמד בעבודה, כאשר למעשה, מה שקובע, זה הכעס שלו על עצמו !!! הרבה פעמים, כאשר אנשים הם קורבנות של אלימות, הם מתעלמים מהעובדה, שיש להם כעס פנימי ועל כן הם חווים אלימות פסיבית ואקטיבית. על מנת לוותר על כעס, אנשים צריכים לוותר על כח דמיוני, על שליטה ולקבל כח אמיתי, עצמה אמיתית, שבאה מבפנים, עצמה אוהבת, רגישה, משופעת בשפע, מלאה, לא ריקה, לא בודדה. אולם עלינו לוותר גם על שתלטנות ועל תחושת הכח. אנשים סבורים שהם יצטרכו לוותר גם על הידידות, כי הם סבורים שלאחרים יהיה קשה לקבל אותם עם תחושת הכעס שלהם. זהו סיכון שהם חייבים לקחת. מפני שסביבנו קיימים אנשים המחשיבים עצמם לידידינו, שלא יאהבו שנכעס עליהם. אולם אנשים אלו, אינם חברים מלכתחילה. חבר אמיתי, לא יפגע. אם הכעס נקי, אין הוא הורס את הידידות. הוא בונה ידידויות. הוא מנקה. אם אדם נקי עם כעסו ובכל זאת מאבד ידידים, לא איבד מאום. כי ממילא הם לא היו חבריו. הם עשויים לאמר שזה מכאיב. אולם אנשים אינם עשויים מקריסטל. כעס אינו מכאיב- חוסר יושר מכאיב. כעס הוא רגש אנושי. כעס הוא רגש אנושי שאי אפשר להתעלם ממנו ולהדחיקו בהרסניות. הרבה פעמים, כשאנו מתעסקים בכעס על אחרים, אנו חשים צורך לאמר להם זאת. ישנן כמה אפשרויות לעשות זאת: 1. לפנות לאדם שעליו אנו כועסים, לברר אם יש לו פנאי לשבת איתנו עכשיו ולאמר לו: "אני כועס ואני רוצה לדבר על כך." (לא להפעיל כעס כמניפולציה ולדבר עם האדם לאחר זמן מה.) 2.כותבים מכתבי כעס (שאותם אין שולחים כמובן) ממענים אותם לאדם שהכעס מופנה כלפיו ומאחסנים במגירה. מידי פעם, במיוחד כשאנו כועסים, מוציאים את המכתב, קוראים אותו, מקפלים ומחזירים למגירה. כך נוהגים עד שמרגישים שהוצאנו את כל הכעס ואז, אפשר להשמיד את המכתב, לשרוף, לזרוק או לקרוע. 3. לדבר עם אדם שלישי על הכעס. לא כרכילות, אלא כבקשת עזרה מידיד. יש צורך בהבנה ועזרה של הידיד. 4. בשפת האור, ישנה צורה (וצבע) שעוזרת לעבוד על כעסים. אני מצרפת אותה כאן. L&L TALYA
