Green Eyed Kitten
New member
רוצה לשתף אותכם במה שהרג את הכתיבה שלי
אינני לסבית אבל במשך כמה שנים עבדתי על ספר שעוסק בסיפור גיי צעיר הנמצא בארון וההתמדדות שהוא עובר, ניהול אורח חיים הומוסקסואלי מצד אחד והסתרת העניין בגלל החשש מהומופוביה מצד שני. החלטתי לכתוב את הספר כדי שהחברה הסטרייטית תבין את הקהילה ההומולסבית ותתייחס לעניין באופן סובלני יותר. בשביל לכתוב את הסיפור ערכתי מחקר מקיף בנושא הצטרפתי לתנועת גייז במרה לאסוף חומר, יו"ר התנועה ידע את מטרת הצטרפותי אך למרות שאייני חלק מהקהילה העניין התקבל בברכה, במסגרת הארגון ביקרתי במקומות מפגש של גייז ובמצעד הגאווה. לאחר התפרקות התנועה יצרתי קשר עם בחור גיי שהכרתי באינטרנט במטרה לאסוף עוד חומר, אבל אחרי זמן קצר כבר לא התייחסתי אליו כמושא למחקר מכיוון שהתקרבנו זה לזו מעבר לכך. נעשינו חברים קרובים שמשתפים אחד את השנייה בהכל, התייעצנו זה עם זו בנושאי זוגיות ודיברנו על ההצלחות הכישלונות שעברנו בחיים, שמחנו וכאבנו ביחד. קראנו זו לזו "אח שלי" ו"אחותי" ותמיד הלכנו ברחוב יד ביד או מחובקים. הוא הפך להיות המוזה שלי לספר והתכוונתי להקדיש לו אותו ולתת מתנה את העותק הראשון אם אצליח להוציא לאור. הסתכסכנו לאחר שלוש שנות חברות וכשנותרו לי רק פרקים אחדים עד לסיום הכתיבה ואפילו כבר תיכננתי איך נחגוג את מסיבת הסיום של העבודה על הספר. בתקופת החברות ביננו הכרתי בחור סטרייט שהיה ידיד שלו ונכנסתי איתו למערכת יחסים מצאנו דירה ביחד והיינו יכולים להתחתן, אבל לבסוף הוא נפרד ממני לטובת בחורה אחרת וכתוצאה מכך נכנסתי לדיכאון. כשרציתי לדבר עם הידיד הגיי על מה שאני מרגישה בעקבות הפרידה הוא אמר ששיחות בנושא מעצבנות אותו והוא מעדיף לדבר איתי לאחר שאפסיק לחשוב על האקס, באותה תקופה הוא גם מצא בן זוג בעצמו, והעדיף להתרחק ממני כדי להשקיע זמן בזוגיות. בסופו של דבר הוא נשאר בקשר איתי עד למסיבת יום ההולדת שלו מכיוון שהבטחתי לאפות עוגה למסיבה ולהביא לו מתנה, והוא הזמין למסיבה את האקס שלי עם חברתו החדשה למרות שאמתי שאינני רוצה לראות אותו, ולאחר היום הולדת כשהוא כבר קיבל ממני את העוגה והמתנה שהבטחתי להביא הוא ניתק קשר איתי באופן סופי. מאז אינני מסוגלת להמשיך לכתוב בגלל הכאב שאיבדתי את הבן אדם שהיה ההשראה שלי ולו רציתי להקדיש את מה שכתבתי, וגם כי התחלתי להרגיש שאין טעם בספרים שמטיפים לאהבה וסובלנות בחברה שבה אדם לאדם זאב. לאחר שנעזבתי גם ע"י הבן זוג שלי וגם ע"י מי שהחשבתי לחבר הטוב שלי איבדתי כל אמונה בחברות ובאהבה. ניסיתי להכיר גייז אחרים שיעזרו לי בכתיבה בתקווה שזה יחזיר לי את המוטיבציה לכתוב, אבל החיפושים רק תיסכלו אותי עוד יותר. מצד אחד אני מרגישה שאין שום טעם לחיים שלי אם לא אסיים את הספר שעליו עמלתי כמה שנים, לא אוכל להיות מאושרת גם אתחתן ויהיה לי בעל טוב וילדים יפים ומוכשרים וגם אם אמצא עבודה בתנאים מצויינים עם משכורת טובה. אאלץ לחיות בהרגשה שלא מימשתי את הדבר שחלמתי עליו מאז הילדות, להוציא ספר לאור וארגיש חסרת ערך. מצד שני החזרה להתעסקות בכתיבה רק מכאיבה לי יותר ומגבירה את ואת הגעגועים למי שהיה מושא ההשראה שלי למרות העובדה שהוא פגע בי מאד. החלטתי לכתוב כאן בתקווה שאנשים העוסקים בספרות כמוני יבינו אותי.
אינני לסבית אבל במשך כמה שנים עבדתי על ספר שעוסק בסיפור גיי צעיר הנמצא בארון וההתמדדות שהוא עובר, ניהול אורח חיים הומוסקסואלי מצד אחד והסתרת העניין בגלל החשש מהומופוביה מצד שני. החלטתי לכתוב את הספר כדי שהחברה הסטרייטית תבין את הקהילה ההומולסבית ותתייחס לעניין באופן סובלני יותר. בשביל לכתוב את הסיפור ערכתי מחקר מקיף בנושא הצטרפתי לתנועת גייז במרה לאסוף חומר, יו"ר התנועה ידע את מטרת הצטרפותי אך למרות שאייני חלק מהקהילה העניין התקבל בברכה, במסגרת הארגון ביקרתי במקומות מפגש של גייז ובמצעד הגאווה. לאחר התפרקות התנועה יצרתי קשר עם בחור גיי שהכרתי באינטרנט במטרה לאסוף עוד חומר, אבל אחרי זמן קצר כבר לא התייחסתי אליו כמושא למחקר מכיוון שהתקרבנו זה לזו מעבר לכך. נעשינו חברים קרובים שמשתפים אחד את השנייה בהכל, התייעצנו זה עם זו בנושאי זוגיות ודיברנו על ההצלחות הכישלונות שעברנו בחיים, שמחנו וכאבנו ביחד. קראנו זו לזו "אח שלי" ו"אחותי" ותמיד הלכנו ברחוב יד ביד או מחובקים. הוא הפך להיות המוזה שלי לספר והתכוונתי להקדיש לו אותו ולתת מתנה את העותק הראשון אם אצליח להוציא לאור. הסתכסכנו לאחר שלוש שנות חברות וכשנותרו לי רק פרקים אחדים עד לסיום הכתיבה ואפילו כבר תיכננתי איך נחגוג את מסיבת הסיום של העבודה על הספר. בתקופת החברות ביננו הכרתי בחור סטרייט שהיה ידיד שלו ונכנסתי איתו למערכת יחסים מצאנו דירה ביחד והיינו יכולים להתחתן, אבל לבסוף הוא נפרד ממני לטובת בחורה אחרת וכתוצאה מכך נכנסתי לדיכאון. כשרציתי לדבר עם הידיד הגיי על מה שאני מרגישה בעקבות הפרידה הוא אמר ששיחות בנושא מעצבנות אותו והוא מעדיף לדבר איתי לאחר שאפסיק לחשוב על האקס, באותה תקופה הוא גם מצא בן זוג בעצמו, והעדיף להתרחק ממני כדי להשקיע זמן בזוגיות. בסופו של דבר הוא נשאר בקשר איתי עד למסיבת יום ההולדת שלו מכיוון שהבטחתי לאפות עוגה למסיבה ולהביא לו מתנה, והוא הזמין למסיבה את האקס שלי עם חברתו החדשה למרות שאמתי שאינני רוצה לראות אותו, ולאחר היום הולדת כשהוא כבר קיבל ממני את העוגה והמתנה שהבטחתי להביא הוא ניתק קשר איתי באופן סופי. מאז אינני מסוגלת להמשיך לכתוב בגלל הכאב שאיבדתי את הבן אדם שהיה ההשראה שלי ולו רציתי להקדיש את מה שכתבתי, וגם כי התחלתי להרגיש שאין טעם בספרים שמטיפים לאהבה וסובלנות בחברה שבה אדם לאדם זאב. לאחר שנעזבתי גם ע"י הבן זוג שלי וגם ע"י מי שהחשבתי לחבר הטוב שלי איבדתי כל אמונה בחברות ובאהבה. ניסיתי להכיר גייז אחרים שיעזרו לי בכתיבה בתקווה שזה יחזיר לי את המוטיבציה לכתוב, אבל החיפושים רק תיסכלו אותי עוד יותר. מצד אחד אני מרגישה שאין שום טעם לחיים שלי אם לא אסיים את הספר שעליו עמלתי כמה שנים, לא אוכל להיות מאושרת גם אתחתן ויהיה לי בעל טוב וילדים יפים ומוכשרים וגם אם אמצא עבודה בתנאים מצויינים עם משכורת טובה. אאלץ לחיות בהרגשה שלא מימשתי את הדבר שחלמתי עליו מאז הילדות, להוציא ספר לאור וארגיש חסרת ערך. מצד שני החזרה להתעסקות בכתיבה רק מכאיבה לי יותר ומגבירה את ואת הגעגועים למי שהיה מושא ההשראה שלי למרות העובדה שהוא פגע בי מאד. החלטתי לכתוב כאן בתקווה שאנשים העוסקים בספרות כמוני יבינו אותי.
