רוצה לספר לכן משהו.
לפני חצי שנה, קניתי לנכד הקטן חולצה מאמריקן איגל, המידה הקטנה ביותר, כי גם לאחים הגדולים היו חולצות מאמריקן איגל והוא רצה אחת כזאת. למחרת הגענו אל הבן ונתתי לו את החולצה, הוא נורא שמח, ומיד לבש אותה. היא הייתה קצת ארוכה עליו. אז כלתי אמרה לו להוריד את החולצה. הילד לא רצה, אז הצעתי שאולי אקח אותה לחייט והוא יקצר אותה, היא אמרה שלא, ושיחכה לשנה הבאה. הוא התחיל לבכות. היא לקחת אותו לחדר אחר, והורידה ממנו את החולצה בכוח, ככה בשקט שאף אחד לא ישמע. הוא חזר לסלון עם חולצה אחרת ונראה היה שהוא נורא נעלב. מאותו רגע הרגשתי שהיא קרעה גם אותי, וכל החשק לקנות להם בגדים ירד ממני, ככה בשניה אחת. כל השנים הייתי קונה לכולם בגדים, והיה לי נורא כייף בזה, והעניין הזה גמר לי את ההנאה. יותר אני לא קונה להם בגדים, כי זה כבר לא כייף לי.
בראש השנה הנכדים ציפו כמו כל שנה לחולצות ממני. אז קראתי להם לאחר החדרים ואמרתי להם שהם כבר גדולים ואני כבר לא יודעת מה לובשים היום ילדים גדולים, אז במקום שאני אקנה להם חולצות אני נותנת להם כסף שיקנו בעצמם, או שיקנו משהו אחר. לא אמרתי כלום על האמא שלהם. גם לבן שלי לא סיפרתי כלום. פשוט אני כבר לא קונה להם יותר בגדים. כלתי דוקא אהבה את הבגדים שהייתי קונה לה. אבל זהו הכל נגמר. היא כל כך פגעה בציפור הנפש שלי שזה כבר לא מעניין אותי יותר.
מה היה כל כך נורא אם היא לא הייתה עושה עניין מהחולצה ונותנת לנכד להשאר עם החולצה עד שהיינו הולכים הבייתה, בכדי לא להעליב אותנו? לטעמי זה היה נורא אכזרי מה שעשתה לו, ממש כאב לי הלב. לא אמרתי כלום, בכדי לא להרתיח אותה.
אז כלות תזהרו איך שאתן מתנהגות בנוכחות החמות. היא נעלבת יותר מהאמא שלכן.
לפני חצי שנה, קניתי לנכד הקטן חולצה מאמריקן איגל, המידה הקטנה ביותר, כי גם לאחים הגדולים היו חולצות מאמריקן איגל והוא רצה אחת כזאת. למחרת הגענו אל הבן ונתתי לו את החולצה, הוא נורא שמח, ומיד לבש אותה. היא הייתה קצת ארוכה עליו. אז כלתי אמרה לו להוריד את החולצה. הילד לא רצה, אז הצעתי שאולי אקח אותה לחייט והוא יקצר אותה, היא אמרה שלא, ושיחכה לשנה הבאה. הוא התחיל לבכות. היא לקחת אותו לחדר אחר, והורידה ממנו את החולצה בכוח, ככה בשקט שאף אחד לא ישמע. הוא חזר לסלון עם חולצה אחרת ונראה היה שהוא נורא נעלב. מאותו רגע הרגשתי שהיא קרעה גם אותי, וכל החשק לקנות להם בגדים ירד ממני, ככה בשניה אחת. כל השנים הייתי קונה לכולם בגדים, והיה לי נורא כייף בזה, והעניין הזה גמר לי את ההנאה. יותר אני לא קונה להם בגדים, כי זה כבר לא כייף לי.
בראש השנה הנכדים ציפו כמו כל שנה לחולצות ממני. אז קראתי להם לאחר החדרים ואמרתי להם שהם כבר גדולים ואני כבר לא יודעת מה לובשים היום ילדים גדולים, אז במקום שאני אקנה להם חולצות אני נותנת להם כסף שיקנו בעצמם, או שיקנו משהו אחר. לא אמרתי כלום על האמא שלהם. גם לבן שלי לא סיפרתי כלום. פשוט אני כבר לא קונה להם יותר בגדים. כלתי דוקא אהבה את הבגדים שהייתי קונה לה. אבל זהו הכל נגמר. היא כל כך פגעה בציפור הנפש שלי שזה כבר לא מעניין אותי יותר.
מה היה כל כך נורא אם היא לא הייתה עושה עניין מהחולצה ונותנת לנכד להשאר עם החולצה עד שהיינו הולכים הבייתה, בכדי לא להעליב אותנו? לטעמי זה היה נורא אכזרי מה שעשתה לו, ממש כאב לי הלב. לא אמרתי כלום, בכדי לא להרתיח אותה.
אז כלות תזהרו איך שאתן מתנהגות בנוכחות החמות. היא נעלבת יותר מהאמא שלכן.
