רוצה להתייעץ

etiush

New member
רוצה להתייעץ

שלום. למי שלא בדיוק מכיר אותי, אני אתיוש אוטוטו בת 22, סטודנטית שנה שנייה בתואר הראשון, לא עובדת, גרה בבית עם אבא ושתי אחיות יותר צעירות ולא מעט בע"ח. אימי נפטרה לפני כ-10 חודשים מסרטן. העיניין הוא כזה, כשנה וחצי שנתיים לפני שאימי נפטרה הוריי קנו בית מקסים וגדול לבקשת אימי. היא רצתה לפתוח בו עסק של כלבים (אילוף, פנסיון). כשבועיים אחרי שנפטרה, קיבלנו הרשות לעבור לבית החדש חדש (שהיה כל אותה תקופה בבניה) - אך ללא אמא :( חיכיתי כ"כ להיכנס לבית הזה ולהנות ממנו, אך בלעדיה זה היה כאילו חסר טעם. בכל מקרה אחרי שבועיים באמת עברנו לגור בבית וכמובן שההוצאות הם מרובות. במיוחד בלי המשכורת של אמא, שזו בעיה אחרת. אני מוצאת עצמי לא נהנית לחזור הביתה יותר. כי אין את אמא, כי האחיות רבות בינן ובין עצמן ואיתי, וכי אבא גם ככה בקושי נמצא. מה שכן יש לנו 2 כלבים, 3 חתולים, 2 צבים שדורשים טיפול מסור, והעבודה מרובה. לשמור על הבית נקי, על החיות מטופלות, ובין היתר להצליח ללמוד - לא קל. הבעיה היא כזו, לא בא לי לגור יותר בבית. לא ממש טוב לי פה. אני אוהבת את החיות מעומקי ליבי, ורוצה לקחת את אחת הכלבים ו-2 חתולים איתי לגור באוניברסיטה. פרט נוסף חשוב: אחותי התגייסה שבוע שעבר ולא נמצאת בבית כל יום. מה שמותיר את אחותי בת ה-15 לבד רוב היום. אני נשארת בבית הזה רק בגללה, אבל היא ממשיכה להתנהג אליי לא יפה ולדחוף אותי יותר ויותר מהבית. מאוד כיף לי באוניברסיטה, ולאחרונה מפאת הצורך להכין עבודות עם שותפים - מצאתי עצמי רוצה יותר ויותר להישאר שם. ואף נשארתי שם גם במשך הלילה. אבל המחשבה שאחותי בבית לבד עושה לי רע... מה עושים? מתכחשים לרצונות? מקבלים את המציאות המרה? או שעושים מה שטוב לי? כל עצה תתקבל בברכה...
 

tdr1

New member
הי

מה שלומך? קראתי את הדברים שכתבת בעבר בפורום - על המצב בבית וכו'. האם אין חדש בנוגע ליחס של אחיותייך? לגבי מעבר הדירה, אני עברתי לפני כמה חודשים מבית של אבי לבית משלי, ולקח לי קצת זמן להסתגל. אז אני מניחה שגם לך יש צורך בתקופת הסתגלות, ובמיוחד בלי אמא... קודם כל חשוב שיהיה לך טוב. גם כך התקופה קשה אז אם קצת מרחק יעזור לך ויקל עלייך זה בסדר. האם תוכלי להרשות לעצמך מבחינה כלכלית מגורים מחוץ לבית? לדעתי כנסי את המשפחה ושתפי אותם בתחושות שלך. אם הם ירגישו שיהיה להם קשה בלעדייך והם לא רוצים שתעברי, אמרי להם שמעכשיו האווירה והכללים צריכים קצת להשתנות (למשל, יותר עזרה, פחות מריבות). תחליטי על תקופת נסיון שבה תבדקי האם באמת נעים יותר לחיות בבית. אם לא אכפת להם, ומתאפשר לך לעבור למקום אחר, אז נפתרה לך הדילמה.וגם תרגישי טוב ששיתפת את המשפחה. בהצלחה וספרי לנו על ההתפתחויות...
 

etiush

New member
שלום

תודה על התגובה. דיברתי דווקא עם המשפחה על זה. כשאמרתי לאבא בהתחלה לפני כמה חודשים על רעיון העזיבה הוא התנגד בתוקף. הגיוני. היום כשאמרתי לו הוא עוד ניסה לחשוב איך זה יכול לעבוד. אבל עדיין לא מצאנו פיתרון לא מבחינת המשפחה ולא מבחינה כלכלית, למרות שהכסף פחות מטריד אותי כי גם לי יש חסכונות וגם אני יכולה לצמצם בדברים אחרים כדי שזה יתקזז. כשאמרתי לאחותי בת ה-18, היא ממש לא שמחה. כשאמרתי לאחותי בת ה-15, היא אמרה "תעשי מה שבא לך" ולא הראתה אכפתיות. אבל ידעתי שהיא לא באמת מרגישה ככה...
 

הילה 4 2

New member
לי זה עזר...

הי, הייתה גם לי התלבטות דומה אבל שונה. אחרי כשלושה חודשים לאחר שאמא שלי נפטרה, אחותי התחתנה ונשארתי לבד בבית, עם אבי. היה לנו קשר טוב, אבל אחר הבנתי שיש פה איזושהיא "זוגיות" לא כל כך בריאה. בכל אופן הוא התחיל צאת עם מישהי ואני אז מאוד התלבטתי מה לעשות. מצד אחד רציתי לעזוב את הבית, אבל מצד שני לא רציתי להשאיר את הבית ריק. הפתרון שאני מאתי שלי הוא מצויין הוא לשכור דירה ליד הבית. כך אני עדיין קרובה לבית של אבא אך עדין יש לי את המקום שלי. נראה לי, שגם לך פתרון כזה יכול להתאים. את תהיי במקום שלך, יהי לך אתץ הזמן ללמוד. אך כשיהיה לך פנאי תוכלי גם לעזור בבית. ואולי אפילו אחותך תרצה לבקר אצלך לפעמים. אולי דווקא ההפרדה, תעשה לך טוב. אשמח לעזור, אם תרצי לשמוע עוד. בכל אופן, בהצלחה. הילה
 

etiush

New member
הילה

קודם כל תודה על התגובה. ולתגובתי: מקום מגוריי אינו רחוק מאוד מהאוניברסיטה (כ-20 דקות נסיעה בבוקר), אך ממוקדם בעיר שכנה. כרגע אני נוסעת לשם יום יום באוטו שהיה של אמא. זה ברור שאם הייתי עוברת הייתי באה לבקר לעיתים תכופות. במיוחד בסופי שבוע. אבל מה שמדאיג אותי כאן זה להשאיר את אחותי לבד. זה לא כמו להשאיר בית לבד. זו אחותי... ועם כל הצרות שהיא עושה לי, אני עדיין דואגת לה. כבר הסברתי לה את המצב, שאני נשארת בבית רק בגללה. ואני בטוחה שהיא לא רוצה שאני יעזוב, למרות שהיא מגיבה כאילו לא אכפת לה. אני עדיין בהתלבטות קשה. תודה לך על העזרה!
 

o r i t 2 8

New member
../images/Emo68.gif היי

קראתי את מה שכתבת... תראי, הגיל של אחותך זהו גיל לא קל בכלל, זהו גיל ההתבגרות ואם יש פה נשים שיש להן ילדים בגילאים אלו הן תוכלנה להעיד על כך. את האחות הבכורה בבית, את לפי דעתי משמשת לה כאמא...(דואגת לה), במיוחד בגיל הזה גם ככה קשה ועוד ללא אמא... היא מוציאה את הכל עלייך, את כל התיסכולים גם של הגיל וגם בשל האובדן.... אם אימך הייתה בחיים היא הייתה מתנהגת אותו הדבר.... גם כשאימי נפטרה אחותי שגדולה ממני בשש שנים נאלצה לגור איתי... אני בטוחה שלא היה לה קל..... אבל אם היא הייתה עוזבת.... אני לא חושבת שהייתי שורדת.... הייתי זקוקה לה עמוק עמוק בתוך ליבי וכך אני חושבת גם לגבי אחותך... תזקפי את ההתנהגות הזו לגיל ולמצב.... תהיי חברה שלה.... דברי איתה... שתפי אותה בהרגשות שלך.... אני מאמינה שזה יעזור... שולחת לך מכאן
חזק והמון עידוד....
 

etiush

New member
אורית

תודה על התגובה. אני מבינה מאיפה אחותי באה. היא באה ממקום קשה. קשה לה לבד והיא אכן מוציאה עליי תיסכולים נורמלים לילדה בת 15, ובטח שהייתה עושה זאת לאמא, רק שכאן זה בהקצנה כמובן מהטראומה. היא רוצה להרגיש נוכחת, ששומעים אותה. אני דואגת לה מאוד אפילו עם כל מה שהיא מפילה עליי ואפילו שגם לי קשה. אבל עדיין בלב שלי מכוננת הרגשת החמצה כזו. כאילו אני רוצה ויכולה לעשות משהו בשביל עצמי, אך מוותרת עליו בשביל אחרים וכאילו לא מקבלת תמורה בחזרה. אבל היא אחותי אז אני לא יכולה להגיד שזו החמצה מוחלטת. אולי אני אתן לזמן לרפא קצת. אולי עד אז אחותי השנייה תדע איפה היא תשרת וזה יהיה דווקא קרוב לבית. אגב, כשאמרתי לאחותי השנייה שאני רוצה לעבור אז היא אמרה לי "אז בכלל לא יהיה לי בשביל מה לחזור הביתה..." - יואו כ"כ התרגשתי. גם היא מרגישה לא טוב בבית בגלל הקטנה ובגלל אבא. אני מאוד מחזקת אותה. לפחות משתדלת.
 
וואוו, אתיוש!

את נשמעת עכשיו כל כך אחרת מלפני חודש חדשיים ... נראה שלמרות הקשיים, דברים אצלך בפנים מתאזנים, ויש לך יכולת ובגרות מעוררי הערכה לראות את הצד השני, להבין, להתחשב. אני מבינה גם את הקושי שלך - בעצם את מרגישה שאת צריכה לטפל בעצמך, ואולי עדיין צריכה גם מישהו שקצת יטפל בך ... ופתאום את בעמדה של זו שצריכה לדאוג לכולם. ויחד עם זאת, את שם בשבילם. קונקרטית לגבי הסוגיה שהעלית, אני צריכה עוד להרהר בזה קצת ...
 

etiush

New member
סקאלי

איזה יופי ששמת לב. באמת השתנתי קצת. הפסיכולוגית והספר שאני קוראת מפנים אותי לראות דברים שעד עכשיו היה קשה לי מאוד לראות ולקבל. הבנתי שהדמיון והמחשבות משתלטות לי על החיים, וזו לא המציאות האמיתית. חייתי בתוך בועה, ועכשיו סוף סוף הצלחתי לנפץ אותה והתחלתי לראות עולם! בינתיים אני ממתינה לתגובה ממך
 
היי חמודה.

אני שמחה לשמוע על ההתקדמות. אני חושבת שאת בדרך הנכונה. באשר לתגובה קונקרטית בנוגע לשאלה, לא שכחתי אותך - קראתי את כל התגובות שכתבו כאן, והאמת שני לא בטוחה שיש לי משהו חדש להוסיף, מעבר לתובנה שאת נמצאת בדילמה - אים פתרון מושלם לבעיה שלך. מצד אחד - את זכאית לחיים משל עצמך, וגם את סובלת וקשה לך. מצד שני, את יודעת שאחותך בגיל רגיש ובמצב רגיש, ועלולה לחוות חווית נטישה נוספת אם גם את תעזבי, ואת יודעת שבסתר ליבה היא לא רוצה שתעזבי. מה שלא תעשי - יהיה בייתי. מתסכל? מה לעשות, אילה הם החיים. מה שכן, אפשר לנסות לחשוב על פתרונות שילוביים, מסוג 'גם וגם'. למשל, שתגורי בסביבה הקרובה, או - שתחלקי את זמנך חצי-חצי בין דירתך לבין בית אביך. זה אמנם לא הכי משתלפ כלכלי, אבל איך אומרים - U CANT HAVE IT ALL .... צר לי, יקירה, שאין לי פתרון פלא ... חששתני שאין במקרים כאלה. מה שכן, קחי גם בחשבון, שוב, את הלחץ שאת מצויה בו עכשיו בתקופת הבחינות. אני שמה לב שאצל הרבה סטודנטיות כאן הכאבים עולים ומורגשים יותר בתקופה הזו של לחץ הבחינות. אז אולי תקחי נשימה ארוכה, תעברי קודם את הבחינות, ואז תתפני לחשוב הלאה מה ואיך את עושה? שיהיה בהצלחה בהכל,
סקאלי
 

מיקימק

New member
הי

אני כל כך מבינה את הדילמה שלך ונראה לי שאין פה ממש נוסחה מנצחת. כשאת אחות בכורה יש כזה נטל על כתפייך, והרגשת האחריות מאוד ברורה. אבל נראה לי שאם את פחות או יותר מסתדרת עם אבא שלך ואיתו היחסים סבירים, אולי שווה לעשות מאמץ בשביל אחותך. היא בטוח תעריך את זה, גם היא לא מראה את זה. אבל את לא חייבת להשאר שם עד אין סוף, ואם זה קשה לך מדי אז זכותך לעזוב, עם כל האחריות שמוטלת עליך, גם לך צריכה להיות הפינה שלך, שבה שקט לך וטוב לך. אני מציעה לך לעשות שיחה מלב אל לב עם אחותך, למצוא את הזמן המתאים לכך ולהסביר לה גם את האחריות שלה בכל הענין. היא חייבת גם להקל עליך, אין ברירה וכמה שזה עצוב היא חייבת להתבגר. בסה"כ יהיה לכן יותר קל אם תעברו את זה ביחד. אז תעדכני מה החלטת ואיך הדברים זורמים.... שולחת לך
 
שלום לך

קיבלת כבר הרבה תגובות למצבך. ואין לי דברים חדשים או מפתיעים להציע. כשאמי נפטרה הייתי בת 15 ואבי מת עוד קודם לכן (חוזרת על עצמי כדי להסביר). הייתי בגיל קשה לכל הדעות (גיל ההתבגרות) ואיבדתי את אמי שהיתה עבורי לא רק אמא וחברה, אלא "הורים" ומשפחה (בגלל מותו של אבי כשהייתי בת 5 ).נותרתי עם אח בוגר שהיה באבל בעצמו וכמובן עם כל מה שקשור לגילו (13 שנים מפרידות בינינו). הקושי היה רב ולא באמת ידענו להתמודד עם המציאות החדשה שנוצרה. בתקופה הראשונה אחי יצא המון מהבית דבר שכיום אני מבינה שהיה בריחה, זו היתה דרכו להתמודד, ואני הייתי לבד....הכאב היה עצום כי מעבר לכל הקשיים הרגילים של האובדן התווספה הרגשת ה"לבד" וההרגשה שלאיש לא ממש איכפת ממני...הרגשת הנטישה גברה וכיום יכולה לספר שבאותם ימים כשהיה נשאר בבית בערבים, ואפילו אם ישב בחדרו ולאו דווקא איתי, הרגשתי שאיני לבד, ידעתי שיש לי מישהו שאיכפת לו ממני... הרגשתי בחיים...לעומת ימים אחרים בם הגעתי מביה"ס לבית ריק ונטוש וידעתי שלא ישוב הביתה בשעות הערב, ואז הייתי נכנסת למיטה בשעה מוקדמת ולמעשה מרגישה לבד בעולם עם תחושות קשות מחשבות בכי וכו'. לא ארחיב בענין אך הענין הוא שאחותך היא בגיל קשה, ובנוסף מתמודדת עם אבל (הוצאת כעסים וכו'), ומשליכה זאת על האדם הקרוב אליה וכנראה מוצאת בך את הדמות שהיא כה זקוקה לה. עם זאת, הרי שגם את, בחורה צעירה, איבדת את אמך ואת לומדת את המצב החדש שנוצר ומתמודדת בעצמך עם הקשיים הכאב והאובדן, חוץ מהדברים הרגילים של בנות גילך, ואיני חושבת שאת צריכה לוותר על חייך לחלוטין. הדבר היחיד שניתן לעשות, כמו שכבר נאמר לך הוא לאסוף את המשפחה לשיחה מלב אל לב, לחלק מטלות ביניכן ולהציב זאת כתנאי להמשך חייכן יחד כמשפחה. דבר נוסף שאני מציעה, הוא להתייעץ עם אדם מקצועי וכמובן לכלול את אביך בכל ההחלטות. האחריות עדיין לא נופלת עלייך מאחר ואביך נמצא איתכן וגם אם ברצונך לעזור ולהיות שם עבורם, הרי שאל לך לקחת אחריות שאינה שלך וע"י כך להרוס את חייך ואולי אף את יחסי האחיות שיכולים להיות ביניכן. אחד הדברים שקרו לאחי ולי כשאיבדנו את אמנו היה הטשטוש במערכות היחסים, שנוצר בעקבות הענין. לפתע לא ידענו איפה אנחנו עומדים ואני שהייתי בגיל הקשה שבו מתמרדים ולא מקבלים מרות אפילו מהורים, לא הסכמתי לקבל את מרותו של אחי שעד אז היה אח אוהב ומפנק...ועשיתי לו לא מעט צרות על אף שעד למותה של אמי הייתי מה שקרוי "ילדה טובה".כלומר שימי לב שבנוסף לכל, לפתע שינית סטטוס אצל אחותך ואולי היא מתמרדת גם כנגד העובדה שאת בוגרת ויכולה להציב לה גבולות וכו'...המצב קשה ללא ספק אך עם סבלנות אהבה רצון ועזרה מהסביבה בטוחה שתמצאי את הדרך לפתור זאת. וקצת עידוד...יכולה לספר לך שלאחר הקושי הראשוני, שב כל אחד ומוצא את מקומו מחדש במערכת המשפחתית, והיחסים חוזרים בד"כ, להיות תקינים גם אם שונים משהיו. כיום אחי ואני קרובים מאוד זה לזו, בקשר יום יומי, מתייעצים בכל ותמיד נמצאים האחד בשביל השני, אף יותר ממה שאצל חברותי שיש להן עדיין הורים ולעיתים קרובות הקשרים שבין האחים רופפים למדי והאיחוד נעשה דרך הוריהם. שולחת לך אורך רוח, כוח
סבלנות והמון אהבה. ("סל" מלא...)
 

חולפת2

New member
אתיוש,ברור שהדבר הכי קל זה להגיד

לך"תעשי את שהכי טוב לך",אבל שתינו יודעות שמילים לחוד,ומעשים לחוד.עצם זה שיש לך את כל חיבוטי הנפש הללו-מראה על רגישות עצומה,והרצון שיהיה טוב לכולם. אבל קודם אני רוצה להתיחס לענין של אחותך זו בת ה-15. כאמא לבן בדיוק בגיל הזה(יש מצב לשידוך?
),אני יכולה להגיד לך שזה גיל קשה,ומגעיל!וחברות שלי יודעות לספר שאצל בנות זה עוד יותר קשה.אז מה שאני רוצה להגיד לך-לא כל מה שהיא אומרת,או לא אומרת,וכל האדישות שכביכול היא מתייחסת לדברים-לא תמיד זה אכן משקף את תחושותיה האמיתיות. בשביל לשבור את החומה הזו,מניסיון שלי-זה פשוט ללכת רק איתה,לאיזה אחה"צ של בילוי(אני יודעת שבטח כרגע קשה לך למצוא זמן עם כל הבחינות,והכל אבל....),איזה שופינג חביב,אולי להכנס לאיזה יומית-סרט שהיא תבחר,ואח"כ לשבת יחד באיזה בית קפה,ולדבר כמו שתי חברות,לא כמו אחות גדולה ואחות קטנה.פשוט ספרי לה על כל התחושות שלך,הראי לה הרבה אמפתיה,ותאמיני לי שהיא תפתח את ליבה. נכון שלכולכם קשה,וכל אחד הולך עם הכאב שלו,אבל לדעתי לה הכי לא קל.גם עצם הגיל(קשה,כבר אמרנו?),גם העדר אמא,המעבר לבית חדש-זה לכשעצמו נושא עמו משבר לא קטן.זה שינוי שלא קל,במיוחד בגיל קריטי כזה,עם כל הקטע החברתי,ועוד,ועוד. מאחלת לך להגיע להחלטות שיעשו טוב לכולם,ואשמח לשמוע על התפתחויות.
 

gitta

New member
אתיוש, אחרי כל הדברים החכמים

שכתבו לך החברות, יש לי רק דבר אחד להוסיף. לא ברור לי איך לאחותך בת ה-15 יש כל כך הרבה פנאי ומרץ להוציא אותם עלייך. בגיל זה ממש לא טוב שהיא יושבת בבית עם כל כך הרבה פנאי. בנות גילה אמורות להיות גם בתנועת נוער, גם בחוגים אחה"צ עד שמונה בערב, וגם להיפגש עם חברות קרובות זו בביתה של זו. מכיוון שאין לה אולי כל התעסוקות הנורמליות הללו, יהיה טוב לעזור לה להתארגן מחדש עם סדר יום מלא, ממש מלא, שלא יהיה לה אפילו רגע פנוי. גם בגיל 15 עדיין לא מאוחר להצטרף לצופים או לכל תנועת נוער אחרת, כך שימי שלישי ושבת מתמלאים בפעילות חברתית וחינוכית, שחשיבותה להתפתחותה הנפשית של אחותך לא תסולא בפז. תתענייני אצל אימהות של בנות כיתתה של אחותך, או אצל הבנות עצמן, לאלו חוגים הן הולכות, במתנ"ס או בחוגים אחרים. יש כל כך הרבה אפשרויות! בכך תמלאי לה עוד יומיים או שלושה בשבוע. גם אימהות לילדים בגיל הזה היו נשברות אילו היו נאלצות להתמודד עם הבנים והבנות בלי להעסיקם מחוץ לבית באופן אינטנסיבי, בכל ימות השבוע. ולגבי מעמדך במשפחה. כולם מסתכלים עלייך בתקווה שתהיי המצפן וגלגל ההצלה. לדעתי, תעשי מה שאת חושבת לנכון, אך המשהו הזה חייב להיות כזה שהמצפון שלך יכול לחיות איתו גם בהווה ויוכל לחיות איתו גם בעתיד הרחוק. חשוב מאוד שתדעי שאכן, עשית את הדבר הנכון מבחינתך ומבחינת משפחתך. מצבך עדין, אך ניתן לאיזון, ואם תשקיעי מאמצים בחיפושים ובהתייעצות, תגיעי לפתרון הנכון המהווה השלמה עם המציאות, בלי לברוח ממנה! בעוד שלוש שנים אחותך הצעירה תגיע לבגרות, ותהיה אחראית לעצמה חוקית ומוסרית, ולא תצטרכי עוד להיות "שומרת אחותי אנוכי". בדיוק באותו זמן תסיימי את לימודייך. כך שכל הבעייה מתרכזת בשלוש השנים הקרובות, נכון? מקווה שעזרתי לך קצת.
 

etiush

New member
האמת

שיש לי לפחות עוד 6 שנים כי אני ממשיכה ישר לרפואה אחרי התואר הראשון, אבל זו לא הבעיה!
 

gitta

New member
אתיוש החכמה, אם התקבלת לרפואה

אז את יותר אינטליגנטית ממני! קטונתי מלייעץ לך, גברתי הנאווה! איזה מידע מחמם את הלב חלקת איתנו פה. בהצלחה!
 

gitta

New member
אויש, לא התכוונתי להגיד

שאני אינטליגנטית כזאת או משהו. מקווה שהבנת את כוונתי...
 
עצות

קשה מאוד לעמוד בנעלים שלך, אבל אני מציעה לך לחשוב קודם כל על עצמך אבא שלך שיהיה אבא לאחותך הקטנה, החיים קשים לך קשה, כל מי שאיבדה אמא ונשארת עם האחים בבית מבינה אותך גם לי היה מאוד קשה, חודש לפני מותה של אמא נשאתי, ונשארתי בבית אך כאשר הדירה שלי היתה מוכנה אחרי חצי שנה עברתי לגור בה, האחיות שלי סבלו מאוד להיות לבד עם אבא ונשארו להם הרבה צלקות ממנו עד היום כל כך הרבה שנים אחרי זה, אני מציעה לך להתיעץ עם האחיותשלך וגם עם אבא לראות מה דעתם.
 
למעלה