רועדת מעצבים
התקשרתי עכשיו לחברת ילדות ואמה ענתה לי (שמרה לה על הילדים). החברה לא היתה בבית. התפתחה שיחת התעדכנות (בדרך כלל אנחנו נפגשות ליד חדר לידה של החברה או של אחת מאחיותיה ומיד לאחר מכן גם בברית ובבריתה). האם הזו יודעת בדיוק מה אני עוברת כי לא היתה לי בררה בעבר וסיפרתי לה. כל פעם היא אומרת דברים מתערבים על לחץ, ועל ניסים שקורים לאחרים אחרי שמורידים הילוך ומפסיקים עם ה"אובססיה" כלשונה, להביא ילד. והכל ברוח טובה ועם איצטלה של טוב לב ורצון לפייס אותי ולהתנחמד אלי.אני תמיד מגיבה בעדינות והולכת ובוכה בבית. היום בטלפון היא ממש הפריזה. לכל הנאום לעיל היא הוסיפה גם שאני צריכה ללמוד להסתפק בילדה שיש לי ולהתחיל לחיות (היא לא בקשר איתי כל הזמן באופן רציף ואין לה מושג איך נראים החיים שלי ואגב, אני בהחלט לא מאלה ששכחו איך לחיות).ניסיתי לקטוע מספר פעמים וציינתי מפורשות ששיחות כאלו עושות לי רע מאוד על הנשמה. לא נרמזה והמשיכה. חזרתי על מה שאמרתי תוך כניסה לפרטים וטענות כמו: אין לך מושג מה המצב הגניקולוגי שלי, תאמיני לי שבלי חצוצרות אני יכולה עד מחר להתפלל לנס אבל בלי IVF אני לא יכולה וכו´. זה לא עזר. כבר בהתחלה קיבלתי רעד בידיים ודפיקות לב חזקות. עד עכשיו. אני מוטרפת מהחוצפה ועוד מצידה של מי שמתיימרת להיות מישהי שאוהבת אותי תמיד ומאז ומעולם ואם של חברה טובה. יש לי ממש תגובות פיזיות לשיחה. תמיד הייתי עדינה ושתקתי - הפעם אמרתי לה בלי כחל ושרק מה אני חושבת - והיא בשלה. לא הבינה, לא הפנימה, חוסר רגישות ממדרגה ראשונה. לא יודעת מה עוד אפשר לעשות איתה. החברות עם בתה חשובה לי. היא דורכת לי על הכאבים הכי הכי חזקים שלי - תוך שהיא מודעת לזה ואומרת גם בעצמה שהיא אומרת כל זה שלא לפגוע בי אלא מתוך דאגה והבנה. אחרי שאמרתי שזה עושה לי רע היא אמרה שהיא מתנצלת אך המשיכה בקוים מקבילים לכל מה שאמרה ואף יותר. הגעתי לקצה גבול היכולת בפלישה אלי. זה היה יותר גרוע משאיבה ללא הרדמה. הבטן מכווצת לי מכאב הדמעות חונקות את גרוני. אני על הסף של להתקשר לבכות ולצרוח עליה אבל אני מתאפקת כי אני יודעת שלא היתה כאן כוונה רעה. עכשיו אני כבר בוכה בדמעות.
התקשרתי עכשיו לחברת ילדות ואמה ענתה לי (שמרה לה על הילדים). החברה לא היתה בבית. התפתחה שיחת התעדכנות (בדרך כלל אנחנו נפגשות ליד חדר לידה של החברה או של אחת מאחיותיה ומיד לאחר מכן גם בברית ובבריתה). האם הזו יודעת בדיוק מה אני עוברת כי לא היתה לי בררה בעבר וסיפרתי לה. כל פעם היא אומרת דברים מתערבים על לחץ, ועל ניסים שקורים לאחרים אחרי שמורידים הילוך ומפסיקים עם ה"אובססיה" כלשונה, להביא ילד. והכל ברוח טובה ועם איצטלה של טוב לב ורצון לפייס אותי ולהתנחמד אלי.אני תמיד מגיבה בעדינות והולכת ובוכה בבית. היום בטלפון היא ממש הפריזה. לכל הנאום לעיל היא הוסיפה גם שאני צריכה ללמוד להסתפק בילדה שיש לי ולהתחיל לחיות (היא לא בקשר איתי כל הזמן באופן רציף ואין לה מושג איך נראים החיים שלי ואגב, אני בהחלט לא מאלה ששכחו איך לחיות).ניסיתי לקטוע מספר פעמים וציינתי מפורשות ששיחות כאלו עושות לי רע מאוד על הנשמה. לא נרמזה והמשיכה. חזרתי על מה שאמרתי תוך כניסה לפרטים וטענות כמו: אין לך מושג מה המצב הגניקולוגי שלי, תאמיני לי שבלי חצוצרות אני יכולה עד מחר להתפלל לנס אבל בלי IVF אני לא יכולה וכו´. זה לא עזר. כבר בהתחלה קיבלתי רעד בידיים ודפיקות לב חזקות. עד עכשיו. אני מוטרפת מהחוצפה ועוד מצידה של מי שמתיימרת להיות מישהי שאוהבת אותי תמיד ומאז ומעולם ואם של חברה טובה. יש לי ממש תגובות פיזיות לשיחה. תמיד הייתי עדינה ושתקתי - הפעם אמרתי לה בלי כחל ושרק מה אני חושבת - והיא בשלה. לא הבינה, לא הפנימה, חוסר רגישות ממדרגה ראשונה. לא יודעת מה עוד אפשר לעשות איתה. החברות עם בתה חשובה לי. היא דורכת לי על הכאבים הכי הכי חזקים שלי - תוך שהיא מודעת לזה ואומרת גם בעצמה שהיא אומרת כל זה שלא לפגוע בי אלא מתוך דאגה והבנה. אחרי שאמרתי שזה עושה לי רע היא אמרה שהיא מתנצלת אך המשיכה בקוים מקבילים לכל מה שאמרה ואף יותר. הגעתי לקצה גבול היכולת בפלישה אלי. זה היה יותר גרוע משאיבה ללא הרדמה. הבטן מכווצת לי מכאב הדמעות חונקות את גרוני. אני על הסף של להתקשר לבכות ולצרוח עליה אבל אני מתאפקת כי אני יודעת שלא היתה כאן כוונה רעה. עכשיו אני כבר בוכה בדמעות.
