נדמה לי שהכי קרובים בתשובותיהם נמצאים במחשבה הבודהיסטית
הבודהיזם מציע שהמציאות היא סיפור שאנחנו מספרים לעצמינו מתוך פרשנות סובייקטיבית.
כל הרגשות, המחשבות והתובנות הם סיפורים שגורמים לנו להיות שמחים או עצובים, צודקים או טועים, אשמים או חפים, שגורמים לנו לעונג או לסבל.
אבל על פי התובנה הבודהיסטית, "המציאות" אדישה לנוכחותינו.
אין לדברים משמעות, ואין כל משמעות לכך שאין לדברים משמעות.
"המציאות" היחידה שיש לנו ( ה- being) זה הכאן ועכשיו ויכולת הבחירה לפעולה.
על כן השאלה היחידה (האובייקטיבית כביכול) שיש לשאול את עצמו בכל מצב נתון היא רק אחת : what can i do about it
כלומר הבחירה בין להיאבק, לנסות לשנות משהו או לקבל את הדברים כמות שהם, להכיל אותם באדישות.
דוגמה מקובלת בעניין אפשר לראות כמעט בכל וויכוח שמגיע למבוי סתום כאשר שני הצדדים מתבצרים בעמדותיהם. זה אומר לבן, השני אומר שחור. זה שאומר לבן יעשה הכל וישקיע המון אנרגיות ועצבים כדי להביא את זה שאומר שחור לשנות את עמדתו, ולהפך, ללא הועיל.
הבודהיסט אומר, אני לבן, הוא שחור, ואני מקבל את זה שהוא שחור ובזה תם הוויכוח. הטענה היא שעצם הקבלה של עמדת האחר והכלתו פותחת את האפשרות של המפגש בזון האפור, כלומר הוויתור או הפשרה למען ההרמוניה. והרי זה מה שהאדם מבקש לעצמו בסופו של דבר.
אני משערת שנזירים בודהיסטים מתאמנים כל חייהם כדי להיות בכאן ועכשיו הזה שמאפשר להם את השקט הנפשי שבו הם האחראיים הבלעדיים לכך, בניגוד לדת שמנהלת דיאלוג עם יישות אלוהית שהיא המכתיבה והקובעת.
העולם המערבי הכאוטי מחפש תשובות וייתכן ואפשר להבין את המשפט "מחשבה יוצרת מציאות" כנגזרת ופיתוח המחשבה הפילוסופית הבודהיסטית המתורגמת למודרנה של המחשבה המערבית באופן שיהיה נוח יותר לשימוש. אולי זאת ה"רוחניקיות" המבולבלת עם שפע הסתירות הפנימיות שעליה דיבר פוסידון.