רוחות הדרום

[רכוס]

רוחות הדרום

לו הבטחתי עננה לרוחות הצפון היו הדרומיות שוחקות להן ביובש. יודעות הן את סרק הבטחותיי לגשם. שחון אני מטבעי. כתיבתי רוח בלא-גשם. שדות לא ירוו משיריי. ובמרירותי רוחות הדרום נינוחות. משפטיי כמו עכשיו מרחפים-אט. כרוחות הדרום. והצפוניות ממתינות לעננה.

 

[דמעה ורודה]

ריקנות

לעיתים אין לי מה לומר לך ואני בוחרת להצטנף אצל רגליך ולהתבונן לך בענני הסערות שפורעים לך את תלתלי הנפש מפילים פרגודי שתיקות ותסעור סר וזעף מפני מחשבות ארוכות שנגוזו והותירוך עייף ולא זחה דעתך ממני עד שיבבת גרוני תישק אל אפרכסת השאון ואתחנן כי תִפְסַק ויְרַצֵנִי חידלון ואני תמיד מעדיפה את הכלום ריקנות יחפה ומאום

 

[רכוס]

המתרחק שבי

על פחד שאני מגיר סביבי. סופותיי שעלומות לי גלויות ועירומות לכל ומרתיעות. הן מתכרבלות לרגליי ומבטי מרום חפש. אלוהים שלא עוני. וכל צרכי מתכרבל בעפר רגלי. פתי כמותי. אוויל פחדן חושש הבט מטה. המתרחק שבי שניצח את איש האהבות הנסתר. ונותרתי צפון בסערותיי.

 

[דמעה ורודה]

קרובים מתמיד

דמעותיך שזלגו על עורפי אני, המוטלת לרגליך, המסו קרח שעטף אותי והנצו זרעי פרחיך שטמנת בחובי זמן רב לפני הסתיו הזה. שקיבץ רוחותיך, והסיר הגנותיך והגנותיי. ונותרנו חשופים עתה, עירומים רועדים... וקרובים מתמיד תן ידך בידי, ונפסע אל העתיד בו אקטוף פרחי אהבתי לך ואתנם לזר על ראשך.

 

[טאKילה]

שבשבת

בין עננה לעננה מנשבות רוחות צפון רוח קדים בדרום ממזרח עד מערב שבשבת נעה נדה. ואתה יקירי מרחף אליי מקסם מילים אורגות ומבט אחד לוכד. הבאתי לך באהבה סלסלה מלאה מוזות.

 

[רכוס]

הילת זוכה

מוזות, בנות-שיר נשות ערפל יפות בשורות בלא בשר. ואת אהובה, בבשרך בכאבך היוצר שורות. סלסלות עמוסות בנות-שיר לאהובך. שזכה בשירתך קנאת גברים הוא הילת-זוכה עוטפת-לו. ועתה משזכה תלכנה רוחות לשאול עננות לרוח. למי איכפת...

 

[טאKילה]

בַּת-שִּׁיר

בַּת-שִּׁיר שִׁקּוּיָהּ מִלִּים בִּזְרִימַת לֵילוֹתֶיךָ חֵיקְךָ מְרַעֲנֵן אֲהָבִים בְּחִיּוּךְ שֶׁל חֵן סָתוּר בְּהִינוּמַת קְסָמִים. נְגִיעָה מִשְׁתּוֹקֶקֶת פּוֹרֶטֶת בַּלָּאט מַנְגִּינוֹת עֶדְנָה אוֹתְךָ אוֹתִי וְכֹּל שֶׁאֵלָיו כֹּסֶף הַלֵּב.

 

[איש אוהב]

אל נא תכבי את האש

ניצני מילים הבוקעים מן האלם, יוצאים אל יום עטור בתשוקות, וצבעים חבויים מבעד לגביעים עוטפים, פוצחים במנגינת חדווה מתרוננת. ואני לכוד בתזזית רוגשת ומבעד לשמורות עיני מצייר את דמותך המעתירה שקיקות במצולות נפשי ונרקמת בי כבגלימת אוחזי שרביט. אל נא תכבי את האש הנעתרת מנרות התשוקה אשר היצתנו יחד בפמוטי מועד. תני לאורות כי יוסיפו לצייר במעבה הצללים מראות חושקים ואהבה גולשת. אל נא תכבי את האש