רוויות צער עינייך...

[גילית.]

רוויות צער עינייך...

רוויות צער עינייך, שזכרו את הכאב ההוא, את הזעקה הנוראה, שלא נישמעת עוד. אך את לא יכלת לשכוח, ככל שברחת, הזעקה רדפה אחרייך. גם כשנסעת למקומות רחוקים, מחפשת מרגוע לגופך הדואב, גם שם לא שכחת, כי את שקועקע בך, שום זיכרון עכשווי, לא יוכל למחוק. וכשמלאה כוס הכאב, ולא יכלת עוד לשאת, עזבת את אהובייך, ילדייך ובעלך, והחלת לנדוד, למקומות רחוקים. אולי הפעם, תמצאי מנוח, לנפשך הדוויה, אולי הפעם תמצאי מרגוע ממראות הזוועה, אולי תוכלי לחזור ולהיות, אותה נערה מלפני המלחמה, משובבת לבבות, בשער אדמוני, ובשמלה שחורה, הלוואי וידעתי את התשובה, כי אז היה בא מרגוע גם לנפשי הדוויה. גילית