מעבר לטעם סובייקטיבי, אני חושבת שראוי
למי שמתעניין במוזיקה יותר מאשר בשטחיות, שיסתכל על דברים באופן פרופורציונלי. זה לא מופנה כלפיך אישית, אלא ככלל. בישראל נוצרה בשנות השבעים תפישה מעוותת של הרוק המערבי, בגלל הרבה סיבות, שעליהן ניסיתי לכתוב כאן ובפורומים אחרים בעשור האחרון. העיוות הוא יחסית, כמובן, למדינות בהן הרוק היה מוזיקה "טבעית" - ארה"ב ובריטניה.
רוב הרוק, שלא לדבר על ז'אנרים אחרים, לא הגיע כלל לישראל, לא הושמע כאן ולא היה חלק מהשיח על המוזיקה. מאזינים ישראלים נחשפו למתחם צר ודל מאוד של אמנים וז'אנרים, על פי טעמם האישי של עורכים ומגישים בתחנת רדיו אחת, אולי שתיים, וברוב המקרים לחלוטין תוך העדר ההקשר התרבותי שבו המוזיקה הזו נוצרה.
אנשים אפילו לא ידעו כיצד האמנים נראים, ובוודאי שלא חוו אותם בהופעה. הרקע התרבותי, המסרים, האופנה - כל אלו היו בבחינת נעלם מוחלט עבור הציבור בישראל. כן, גם עבור קוטנר, בזמנו, ועבור עורכים ומגישים אחרים. או שהם היו מוטים (גזענים? סקסיסטיים? אני מעדיפה שלא לחשוב על זה, למרות שבוודאות היתה הטיה לכיוון אמנים יהודים זרים).
יתרונו של קוטנר על פני האחרים היה שהוא היה בעל ראש פתוח ומוכן לשמוע ולקדם דברים חדשים, ובכך מיצב את עצמו בחזית. הוא היה מספיק פתוח כדי להבין, למשל, מה ספרינגסטין עושה, או הטוקינג הדס, בזמן אמת, ולהשמיע אותם, בעוד עורכים אחרים נשארו בבועה שלהם. אבל גם הוא השמיע, בסופו של דבר, את האמנים האהובים עליו, ולא נתן תמונה רחבה של מה שקורה בחו"ל. ואולי זה היה בלתי אפשרי, במסגרת השעות המצומצמות שניתנו לו.
רוק איננו רק מוזיקה, זו גם תרבות. במידה ויש הכרה של תרבות הרוק בארץ כיום, זו התפתחות יחסית מאוחרת. היא לא היתה קיימת בשנות השבעים, אלא בצורה צרה מאוד, ובלתי פרופורציונלית. כמה בלתי פרופורציונלית? קח כדוגמא את זה שסיד בארט עצמו, כאמן ואפילו כשם של חבר בפלויד, לא היה מוכר בישראל עד תחילת שנות השמונים. מקסימום הוזכר בעלמא שגילמור החליף את הגיטריסט הקודם שלהם שהשתגע - אני זוכרת ביטויים כאלו - אבל הפייפר, כאלבום, לא היה מוכר כאן (רק הסינגלים, ארנולד ליין ו"אמילי"). וזה הפלויד - הלהקה הכי פופולרית בישראל, מאז ועד היום.
באשר לבארט מול ווטרס - אילו בארט לא היה מתחרפן, הוא היה מחזיק קריירה מכובדת, אבל גם עם העובדה שהקריירה שלו היתה קצרה מאוד, הוא נחשב בעיני המבקרים לאמן חשוב ובוודאי יותר יצירתי מאשר רוג'ר ווטרס. זכותך להעדיף את ווטרס. השניים בוודאי עסקו בנושאים שונים לחלוטין, מנקודת מבט שונה לגמרי.
