בהחלט, ראשית עלייך לקבל אחריות
מלאה ומוחלטת על הרגש. אנשים רואים ברגש דבר עצמאי והוא לא. יש רגש ויש שכל, הרגש הוא כמו הילד שלנו, הוא טעם החיים, אבל הוא איננו בוגר ואחראי. השכל הוא המבוגר שבנו, הוא מלווה את הרגש, כמו שאנחנו מלווים את הילד בבגרות שלנו ובנסיון שלנו. ילד בן 3 לא יכול לשרוד דקה ללא מבוגר, ולמבוגר יש הרבה יותר טעם בחיים עם הילד (זהו מחול זוגי של מבוגר וילד). לכן עלייך לתת לילד להיות ילד וכשהוא מגזים לקרוא אותו לסדר. ככה בדיוק עם הרגש, כל עוד הוא צוחק, נהנה, כועס באופן סביר, דואג באופן סביר אז המבוגר (השכל) רק עומד ושומר ולא מתערב. ברגע שהרגש יוצא מאיזון ומתחיל להגזים ולעסוק בכעסים בלתי סבירים או רגשות אשם בלתי סבירים או דאגות לא סבירות עלינו לרסן אותו. ראשית חייבים להחליט שזו לא צורה לחיות. האדם חייב להחליט שהוא איננו מוכן לחיות תמיד כאדם אשם/כועס/מודאג. שנית זו עבודה קשה, כל פעם שעולה רגש האשמה להגיד לעצמך "מספיק, עשיתי ,שגיתי, עבר, פעם הבאה אשתדל יותר, אין טעם לייסר עצמי". פעם ראשונה זה יעבוד לשנייה בדיוק ואז האשמה תחזור. פעם שנייה יעבוד ל3 שניות והאשמה תחזור. פעם שלישית יעבוד ל10 שניות והאשמה תחזור. ואם תתמיד כל יום וכל פעם שהיא תבוא, בסוף האשמה תבין את הרמז ותרוסן בדיוק כמו שילד מרוסן. אבל היא חייבת לדעת מראש שהחלטת לקחת אחריות עליה כי אם לא אז חבל על המאמץ. כמו שילד בכלל לא מתייחס לעובדה האם אנו צועקים או מדברים בשקט. הילד מריח את הכוונה, אם הוא רואה החלטיות אז הוא ייסוג גם אם נדבר בשקט. אם הוא רואה חוסר החלטיות הוא יתעקש גם אם נצרח ונאיים להכות אותו. הרגש שלנו זהה, אם הוא רואה אדם החלטי הוא ירוסן לאט לאט, אם הוא רואה פחדן הססן, הוא יצחק עלינו. לכן גם הפסיכולוגיה לא תמיד מצליחה, לרוב היא לא דנה באחריות על הרגש אלא רק בניתוח שלו. אז הרגש "רואה" שמנתחים אותו 5 שנים ברציפות, במקום לרסן אותו והוא צוחק כל הדרך אל הבנק של הפסיכולוג.
