רגשות
אצלי עברו 8.5 חודשים מיום לכתה של אימי, ואומרים לי שאני צריכה כבר להתאושש, גם ממשהי שחוותה זאת בעבר, (כשהייתה צעירה עם ילדים קטנים), שאני צריכה לחיות את החיים, להתגבר כבר וליהנות. אבל אני לא. לא מצליחה להתאושש בלעדיה. בוכה מכל דבר, כאב נפשי עצום. מרגישה שהייתי מעדיפה להצטרף אליה מאשר הסבל הזה. אני יודעת שהוריי היו רוצים שיהיה לי טוב ואמשיך בחיי ואקים משפחה. אמא שלי כל הזמן אמרה לי שאחשוב על החיים שלי. אבל הכאב הוא כה אדיר, שאני לא מצליחה להתגבר.
האם ההרגשה שלי חורגת? האם אתן הרגשתן "טוב" יותר אחרי תקופה כזאת?
האם הרגשתן שאתן בכל זאת מתאוששות? כשאת לבד...מתמודדת לבד...אחרי קשר כל כך כל כך הדוק?
הלוואי והייתי לוקחת זאת בצורה אחרת, והייתי אומרת לעצמי שאין מה לעשות ואני חייבת להמשיך הלאה ולהתגבר, אבל זה לא קורה. אמי הייתה כל עולמי ומשפחתי והניתוק ממנה הוא סבל בצורה שאי אפשר להסביר.
נראה כי מי שיש לו משפחה וילדים (נכדים) מצליח להתגבר יותר מהר כי יש לו למי לדאוג ואין ברירה? שגברים לוקחים זאת בצורה אחרת "שמה שהיה היה וצריך להמשיך"?
אצלי עברו 8.5 חודשים מיום לכתה של אימי, ואומרים לי שאני צריכה כבר להתאושש, גם ממשהי שחוותה זאת בעבר, (כשהייתה צעירה עם ילדים קטנים), שאני צריכה לחיות את החיים, להתגבר כבר וליהנות. אבל אני לא. לא מצליחה להתאושש בלעדיה. בוכה מכל דבר, כאב נפשי עצום. מרגישה שהייתי מעדיפה להצטרף אליה מאשר הסבל הזה. אני יודעת שהוריי היו רוצים שיהיה לי טוב ואמשיך בחיי ואקים משפחה. אמא שלי כל הזמן אמרה לי שאחשוב על החיים שלי. אבל הכאב הוא כה אדיר, שאני לא מצליחה להתגבר.
האם ההרגשה שלי חורגת? האם אתן הרגשתן "טוב" יותר אחרי תקופה כזאת?
האם הרגשתן שאתן בכל זאת מתאוששות? כשאת לבד...מתמודדת לבד...אחרי קשר כל כך כל כך הדוק?
הלוואי והייתי לוקחת זאת בצורה אחרת, והייתי אומרת לעצמי שאין מה לעשות ואני חייבת להמשיך הלאה ולהתגבר, אבל זה לא קורה. אמי הייתה כל עולמי ומשפחתי והניתוק ממנה הוא סבל בצורה שאי אפשר להסביר.
נראה כי מי שיש לו משפחה וילדים (נכדים) מצליח להתגבר יותר מהר כי יש לו למי לדאוג ואין ברירה? שגברים לוקחים זאת בצורה אחרת "שמה שהיה היה וצריך להמשיך"?